האם אסור לעשות מלאכה בחול המועד? איך זה שכולם מתנהלים כרגיל בימים אלו?
תשובה:
במסכת חגיגה הובאו מספר דרשות של חז"ל שמהן נראה שיש איסור מהתורה לעשות מלאכה בחול המועד (אך מלאכת אוכל נפש מותרת כביו"ט).
יש מהראשונים שפסקו דרשות אלו להלכה ונראה שכך סבר גם השו"ע.
נגד פסיקה זו העלו כבר הראשונים מספר קושיות:
א: בתלמוד הירושלמי מסופר שבתחילה היה אסור לעשות מלאכה בחוה"מ אבל אז ראו חכמים שימים אלו במקום להיות מנוצלים ללימוד תורה ותפילה הפכו לימים של בטלה וקלות ראש שנגרמה לעם עקב הבטלה הארוכה ממלאכה, מכיוון שכך אמרו חכמים "מוטב שיעשו מלאכה מועילה ולא יתבטלו בדברי הבל" מכאן נראה שהאיסור היה רק תקנה מדרבנן לצורך לימוד תורה שהרי לא ייתכן שחכמים היו מתירים איסור תורה רק בגלל שהאיסור גרם ל'בטלנות' אצל העם.
ב: להלכה מצאנו מקרים רבים במסכת מועד קטן (מהתלמוד הבבלי) בהם התירו חכמים לעשות מלאכה בחול המועד לאנשים שונים גם במקרים שזה נצרך רק למנוע נזק כספי, מצד שני ברור לנו שאסור לעבור על איסור תורה רק כדי לחסוך כסף, מזה נראה שאיסור המלאכה בחוה"מ אינו מהתורה אלא הינו רק תקנה מדרבנן (בתקנות דרבנן אנו רגילים שלא תיקנו איסור במקום הפסד מרובה או דבר לא שכיח).
מכח קושיות אלו פסקו חלק מהראשונים שאכן איסור מלאכה בחוה"מ הינו רק תקנה דרבנן ותקנה זו מצומצמת למצבים בהם לא נגרם נזק לאדם עקב ההימנעות ממלאכה. את כל הדרשות שבמסכת חגיגה שמהן נראה שהאיסור מהתורה דחו ראשונים אלו בטענה שהן רק 'אסמכתא' ולא דרשות גמורות שמחייבות להלכה.
גישה משלבת:
גישה נוספת שהובאה בראשונים הציעה רעיון 'היברידי' לפי גישה זו ייסוד איסור המלאכה הינו מהתורה אבל בניגוד לשאר איסורי התורה שבהם גבולות האיסור ניתנו למשה רבנו מ'סיני', איסור זה מראש ניתן עם ההגדרה שהוא אוסר רק 'מה שחכמי כל דור יחליטו לאסור בדורם'. לפי זה מה שאסור לעשות אסור מהתורה אך בכ"ז נתון הכח בידי חכמי הדור להחליט שזה יהיה מותר.
הבעיות בגישה זו הן:
א: המנגנון שמתואר כאן סותר את כל מה שידוע לנו על ההבדל שבין 'דאוריתא' ל'דרבנן'
ב: לא ברור כלל לפי איזה כללים אמורים חכמי כל דור להחליט מה אסור ומה מותר וממלא כיצד נוכל לדעת מה ההלכה בימנו.
הצעה חדשה:
נתמקד בדרשה שהובאה במסכת מועד קטן:
אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד? שנאמר {דברים טז-יד} "ושמחת בחגך", בחגך ולא באשתך. עולא אמר מפני הטורח.
רש"י
דאין מערבין שמחה בשמחה. כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה: מפני הטורח. ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור:
שתי סיבות יש לאיסור החתונה בחול המועד:
א: כדי שיוכל להיות מרוכז בשמחת החג בלבד, לריכוז זה מפריעה אפילו שמחה אחרת.
ב: אסור לטרוח בחוה"מ ובנישואין יש רמת טרחה שאסורה.
משני טעמים אלו ניתן לדעתי ללמוד את המקור, הגדרים והתכלית של 'איסור' המלאכה בחוה"מ .
שילוב שתי הסיבות שלעיל מביא אותנו להבנה שבחול המועד התורה לא אסרה מלאכה אלא חייבה להיות מרוכזים בשמחת החג ולהמנע מכל טרדה שעלולה להפריע לשמחה זו.
אז מה מותר ומה אסור לעשות בחוה"מ?
מההגדרה שלעיל נוכל להבין למה כאשר מגיע לאדם נזק בחוה"מ מותר לו לעשות מלאכה כדי להסירו, הרי כל עוד הנזק קיים הוא יהיה טרוד ולא ישמח בשמחת החג אם כן התורה מחייבת אותו לעשות המלאכה ולהסיר הטרדה. אולם אם נזק זה קל הוא ויכול אדם רגיל להסירו מדעתו בלא טורח המלאכה עליו לעשות זאת בלי להתבטל משמחת החג.
לסיכום- כל דבר שמטריד את האדם משמחת החג ניתן להסירו גם בעשיית מלאכה. בנוסף פשוט שמותר לעשות מלאכה לצורך שמחת החג.
בנוסף אדם שמבזבז את זמנו על דברים שליליים עדיף שיעשה מלאכה מועילה כלשהי בחוה"מ מאשר שיתבטל (הרי ממילא אינו מרוכז בשמחת החג).
לסיכום: כל מה שנצרך לעשות לצורך שמחת החג ובכלל זה כדי שלא תהיה טרוד בדברים שיפריעו את השמחה מותר לעשות בחוה"מ.
מהי אותה "שמחת החג" וכיצד משיגים אותה?
לצערי עיקר הספרות ההלכתית שלנו נסובה סביב השאלה של יצירת המסגרת לשמחה זו, כלומר מתי אסור לעשות מלאכה ולא בשאלה המהותית "מה כן לעשות בזמן הפנאי של חוה"מ?"
כפי שהבאתי לעיל, כבר בימי חז"ל שאלה זו עלתה בצורה חריפה עד שחכמי הירושלמי הכריעו שבני דורם לא מסוגלים לשמור על הריכוז של 'שמחה של מצווה' במשך כל ימי חוה"מ. בסיפור שם מופיע שראו ש'במקום ללמוד תורה' הם 'אוכלים ופוחזים'. מכאן נוכל ללמוד שהאופי של שמחת המועד אמור להיות פניות ללימוד תורה, דבר שהיה בלתי אפשרי בימי החול הרגילים בהם היו עובדים מ'צאת החמה עד צאת הנשמה' ולא עניין של 'אכילה ושתיה של פחזות'. מצד שני ידוע גם שיש עניין להרבות בסעודות בחג ולשמוח ב'בשר ויין'. אם כן נראה שצריך להיות שילוב של שמחה גשמית שתהיה משולבת בעניינים רוחניים, הצורה הפשוטה של 'עניינים רוחניים' זה כמובן לימוד תורה אך בנוסף על כך מוסיף הרמב"ם גם את העיסוק בגמ"ח:
"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים
האומללים, שנאמר (בתורה): "והלוי והגר והיתום וגו'". אבל מי שנועל דלתי חצרו
ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו
שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו".
וכך כתב בהלכות מגילה:
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."
בימנו הוסיפו הפוסקים גם את עניין החיבור לארץ ישראל (טיולי חג) כביטוי ראוי לשמחת החג. אם נתבונן בתורה נראה שקישור זה הגיוני בהחלט שהרי לכל חג יש בתורה גם קישור חקלאי שמתבטא בטבע של ארץ ישראל, לכן אין מתאים מלצאת ולשמוח בחג בארץ הטובה שנתן לנו ה' שדווקא בה ובאקלימה יש משמעות למצוות התורה ובכללם לחגים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה