נסביר כאן את מציאות החיים בזמן התורה וכך נבין את ההקשר של דיני הצדקה התורניים וממילא מה חייבה התורה עצמה, מהי 'רוח התורה' בהלכות צדקה ומה חייבו חכמים.
מציאות החיים:
רוב רובם של הגברים בעת העתיקה התפרנסו מחקלאות. היו עובדים כל השנה ובסוף השנה החקלאית היו ממלאים אסמיהם בתבואה שהיתה אמורה לספק כל צרכי המשפחה למשך השנה הבאה, הן לצריכה עצמית והן להשגת כלים שלא יוצרו במשק החקלאי עצמו. המסחר נעשה בדרך כלל בשיטת החליפין - החלפת התוצרת חקלאית תמורת כלים שייצרו בעלי המלאכה. ואולם היו משתמשים גם בגושי מתכת יקרה כעין השימוש שלנו ב'כסף', ערך המתכת נקבע לפי משקלה בלבד ולא לפי הצורה שעליה.
ההסתמכות על החקלאות לפרנסה הינה מסוכנת ביותר, הרי מדי כמה שנים הגיעה מכת בצורת או ארבה או מפגע אחר שעלול היה להרוס יבול של שנה שלמה. כיצד ניתן להתמודד עם מציאות שבה מדי כמה שנים המשפחה מאבדת את כל פרנסתה לשנה הבאה?
אפשרות אחת הינה לבנות אסמים גדולים שיספיקו לא רק לשנה אחת אלא לשנתיים, הבעיה היא שחקלאי רגיל היה מתקשה בכך מבחינה הנדסית וכן הלחות והעכברים/ מזיקים היו פוגעים ביבול שנשמר זמן רב מדי בלי שימוש. אפשרות אחרת היתה להמיר חלק מהיבול למטילי כסף או נחושת ואותם לשמור לעת צרה. פתרון זה הצריך כמות יבול גדולה מספיק הן לצורכי השנה הבאה וכן עודפים שניתן להמיר לכסף, כמו כן היה צורך בזמינות של המתכת היקרה.
פתרון (בעייתי) אחר היה נטילת הלוואה, החקלאי היה מבטיח לבעל ממון שיתן לו בשנה הבאה (שקיווה שתהיה מוצלחת מבחינה חקלאית) חלק מיבולו ואף ממשכן את הקרקע ולעיתים אף את ילדיו ואת עצמו כערובה לפרעון החוב. אם גם בשנה הבאה היה פגע כלשהו שפגע בחקלאות הרי שלא היה עוד לחקלאי אפשרות להשיג ממון נוסף והיה מפסיד את השדה ונאלץ למסור ילדיו כעבדים למלווה, במקרה חמור יותר היה מוכר גם את עצמו. תהליך כזה מתואר בסוף פרשת ויגש בה מוסבר כיצד הפכו כמה שנות רעב רציפות את כל אוכלוסיית מצרים לעבדים לבעל הממון - פרעה. כמובן שלא היתה זו תופעה ייחודית למצרים בזמן פרעה אלא מציאות החיים העולמית במשך אלפי שנים עד שלהי ימי הבניים.
בסוף ספר ויקרא מופיעים הציווים על קרובים העשירים לפדות את הקרובים שנמכרו לעבדות וכן לגאול את השדה שלהם (כדי שיוכלו לחזור ולהתפרנס בכוחות עצמם).
התורה מצווה את כל בני העם לוודא שלא יהיו ביניהם אנשים שיגיעו לשפל של מכירת רכושם בכך שמצווה את כולם להלוות בלא ריבית כסף לאדם נזקק, במציאות שבה ניתן להשיג הלוואה בלי ריבית יכולה היתה למנוע את רוב המצבים של עוני גמור בזמן התורה כיוון שהיה מאפשר תמיד לשמר את הקרקע והיכולת להתפרנס ממנה.
אם כן נתינת כסף כצדקה לא מופיעה בתורה אלא רק במשמעות של הלוואה ללא ריבית שמצופה מהעני להחזירה למלווה העשיר. התורה מזהירה את העשיר שלא להימנע מלהלוות לעני אף על פי שייתכן מאד שלא יוכל להחזיר ההלוואה ובמיוחד לא 'לקפוץ ידו' לפני שנת השמיטה, שנה שבה נשמטים חובות העניים באופן רשמי. מבחינה זאת מצוות הלוואה זו מזכירה מאד את מצוות הצדקה שלנו.
דיני העזרה הסוציאלית לאביונים מרוכזים בספר דברים בפרשת ראה פרקים יד' טו' וכן בפרק כד' (פר' כי תצא) ומפני שהדברים מנוסחים בצורה ברורה נביא את הפסוקים עצמם:
מעשר שני שאינו מתנה לעניים
{כב} עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה: {כג} ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים:
הפסוקים שלעיל הובאו כאן למרות שאינם שייכים לדיני 'צדקה' מכיוון שהפסוק 'עשר תעשר' הלקוח ממצווה זו משמש לרוב כבסיס להלכות צדקה, אומנם כאן מבואר שאין לפסוק זה שייכות לדיני צדקה מהתורה והדרשה 'עשר כדי שתתעשר' שדרשו על פסוק זה הינה פיתוח מאוחר שאינו משקף את הדין התורני המקורי שמתייחס לחובה של בעל הפירות לאכול חלק מפירותיו באוירת קדושה בירושלים והמטרה שלו חינוכית (למען תלמד ליראה את ה') ולא סוציאלית. דין זה מתקיים בשנים א,ב,ד,ה לשנות השמיטה.
מעשר ראשון ומעשר עני- דאגה ללווים ולעניים
{כח} מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך: {כט} ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה: (ס)
לפי חז"ל פסוקים אלו מתייחסים לשני סוגי מעשרות- למעשר עני הניתן בשנים ג,ו לשנות השמיטה מהפירות שגדלו באותה שנה אצל החקלאי בשדה לעניים וכן למעשר ראשון הניתן בכל שנה ללוויים.
שמיטת כספים (מחילת הלוואות) בסוף שנת השמיטה
פרק-טו: {א} מקץ שבע שנים תעשה שמטה: {ב} וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה': {ג} את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך: {ד} אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה: {ה} רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום: {ו} כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו: (ס)
הציווי להלוות כסף לעניים (גם אם סביר שלא יחזירו ההלוואה)
{ז} כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון: {ח} כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו: {ט} השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא: {י} נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך: {יא} כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך:
דיני קדימות
בהקשר למצווה זו דרשו חז"ל כך:
תני רב יוסף: 'אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך' [שמות כב]:
עמי ונכרי – עמי קודם,
עני ועשיר – עני קודם,
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין,
עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.
'כי יהיה בך' [דברים טו] – ולא באחרים; 'אביון' – תאב תאב קודם;
'אחיך' – זה אחיך מאביך, כשהוא אומר 'מאחד אחיך', מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך;
'באחד שעריך' – יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת;
'בארצך' – יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ
כשהוא אומר 'באחד שעריך' – היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו, היה מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר;
'אשר ה' אלהיך נתן לך' – בכל מקום.
מניעת עבדות מוחלטת בין יהודים והסדרת מעמד העבדים כך שידמה לשכירים
(ס) {יב} כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך: {יג} וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם: {יד} העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו: {טו} וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום: {טז} והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך: {יז} ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן: {יח} לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה:
המקבץ של פרשת כי תצא:
מניעת עושק של הלווים מצד המלווים
{י} כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו: {יא} בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה: {יב} ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו: {יג} השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך:
מניעת עושק בשכר
(ס) {יד} לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך: {טו} ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא: (ס) ...
מתנות עניים בתבואת השדה- להשאיר להם פירות בשדה
{יט} כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך: (ס) {כ} כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה: {כא} כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה:
השלמת הדינים מספר ויקרא יט: " {ט} ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט {י} וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם"
----------
3 רק בסביבות המאה 4 לפנה"ס החלו לייצר בעולם מטבעות בעלי ערך נקוב שהיה שונה מהערך של משקל המטבע עצמו לארץ הגיע רעיון זה (ששימש את המלכים לשם יצירת ממון 'יש מאין') מאוחר עוד יותר
4 בימנו יש קרן ממשלתית וביטוחים פרטיים שאמורים לפצות את החקלאים במקרים של "מכת מדינה" כמובן שלא כך היה בימי התורה
5 במצרים תנאי האקלים המדברי איפשרו ליוסף לשמר מזונות רבים למשך תקופה ארוכה ביותר, לשם כך היה צריך להעביר כמויות גדולות של אוכל מהאזור החקלאי הלח שצמוד ליאור לתוך המדבר, פרויקט כזה וודאי היה בלתי מעשי לחקלאי פרטי והתאפשר רק לשלטון מרכזי.
6 מקרה כזה מתואר במלכים ב ד, התורה רואה בעבדות של יהודי דבר שלילי ביותר ולכן בסוף מקבץ המצוות הסוציאליות מופיעים דיני עבד עברי והנסיון להשוות מעמדו לשכיר, בירמיה מבואר שהסיבה העיקרית לחורבן יהודה היתה אי קיום הלכות עבדים כראוי.
7 לעניין אומנם הבא להלוות יכול להעדיף להלוות קודם לקרובו, הרי אם לא ילווה לו יצטרך בסוף להוציא הממון לשם קיום מצוות פדיון וגאולת הקרקע
8 היה ראוי להשתמש בפסוק זה כמקור לברכה שבנתינת מעשר לעניים
9 בבא מציעא, עא ע"א
