מה מהות המחלוקת במנהגי האבלות בספירת העומר בין אשכנזים לספרדים, למה בכלל מתאבלים בימים אלו?
הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות. (שו"ע)
...מיני אז ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות. (הרב מלמד, פניני הלכה)
כלומר מדובר בהנהגה של העם ש'התעורר מלמטה' לעסוק בתיקון המידות בתקופה זו והעניין מתאים לעבודה העתיקה של ימי הספירה כפי שכבר הסברנו כאן בעבר, מכיוון שלא היתה יד מכוונת של החכמים להנהגות אלו נוצרו שינויים רבים בהם בין העדות השונות.
כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה, רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו. (שם)
ההסטוריה ואולי אף הנטיה הטבעית של העדות השונות גרמו לכך שמנהגי האבלות-תיקון של עדות גלות אדום היו מחמירים יותר משל העדות שגלו בין הישמעאלים.
להלן אציע הבנה חדשה לגבי הגורם לחורבן דור תלמידי ר"ע ושנראה שגורם זה היה משמעותי יותר באירופה מאשר בשאר ארצות וממילא שם נזקקו ליותר תיקון (אך לא בהכרח בדרך של אבלות וכפי שלימדו מבשרי ה'חסידות'..)
כשלונו הגדול של ר"ע
בראשית רבה פרשה סא ד"ה ג
ר' עקיבא אומר אם היו לך תלמידים בנערותך עשה לך תלמידים בזקנותך שאין אתה יודע איזה מהם מתקיים לך זה או זה ואם שניהם כאחד טובים, י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה... אמר להם בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה
להבנת הסיפור והגורמים שהביאו לאסון הגדול נבנה לעצמנו קודם כל הבנה של ציר הזמן של חיי ר"ע ונבין מתי מתו כד' אלף תלמידיו.
לפי חז"ל ר"ע חי במשך 120 שנים שהיו מחולקים לשלושה חלקים, שליש היה ע"ה, שליש למד ושליש לימד. מקובל לומר שר"ע היה מהרוגי המלכות שנהרגו ע"י הרומאים במהלך מרד בר כוכבא כלומר ב 136- 132 לספירה.
מכאן נובע שנולד בסביבות שנתהימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות. (שו"ע)
...מיני אז ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות. (הרב מלמד, פניני הלכה)
כלומר מדובר בהנהגה של העם ש'התעורר מלמטה' לעסוק בתיקון המידות בתקופה זו והעניין מתאים לעבודה העת 16 והיה בן כ60 בעת חורבן בה"מ השני שהתרחש בשנת 74. בתקופה זו היה בשיא תקופת 'לימודיו' לפי חז"ל.
אולם לא רק למד ר"ע באותה תקופה אלא אף לימד תלמידים רבים וכך מספרים חז"ל על תקופה זו בחייו:
ר''ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב אמר לה אין איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה שמע אבוה אפקה מביתיה אדרה הנאה מנכסיה אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב כי אתא אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי שמעיה לההוא סבא דקאמר לה עד כמה קא מדברת אלמנות חיים אמרה ליה אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני אמר ברשות קא עבידנא הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב כי אתא אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי שמעה דביתהו הות קא נפקא לאפיה אמרו לה שיבבתא שאילי מאני לבוש ואיכסאי אמרה להו {משלי יב-י} יודע צדיק נפש בהמתו כי מטיא לגביה נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה הוו קא מדחפי לה שמעיה אמר להו שבקוה שלי ושלכם שלה הוא
|
ר"ע היה רועה של כלבא שבוע. ראתה בתו (של בן כלבא שבוע) שהוא צנוע ומעולה ואמרה לו "אם אתקדש לך תלך ללמוד אצל 'רב'?" אמר לה "כן". התקדשה לו בצינעה ושילחה אותו ללמוד. שמע זאת אביה (שנישאה לע"ה) הוציאה מביתו ואסר עליה להנות מנכסיו. הלך (ר"ע) וישב 12 שנים אצל 'רב', כאשר חזר לביתו בא יחד עם עוד 12000 תלמידים.
שמע (ר"ע) סבא אחד ששאל את אשתו "עד מתי תהיי לבד בבית כאלמנה חיה?" וענתה לו "אם לי יקשיב יישב עוד 12 שנים" אמר ר"ע, יש לי רשות מאשתי, חזר ולמד עוד 12 שנים ב'בית רב'.
כאשר חזר הביא איתו 24,000 תלמידים.
שמעה אשתו שמגיע ובאה לצאת לקראתו, אמרו לה השכנות "תשאלי בגדים נאים שיכסו אותך כראוי" אמרה להן "יודע צדיק נפש בהמתו".
כאשר הגיעה עד לר"ע נפלה על פניה ונשקה את רגליו.
החלו התלמידים המשרתים של ר"ע לדחוף אותה.
אמר להם ר"ע "עזבו אותה, שלי ושלכם שלה הוא"
|
יש לדעת שסיפור זה הובא בגמרא יחד עם עוד סיפורים דומים כהמשך וכהוכחה לדבריו של האמורא הגדול רבא שאמר שהנהגתם של ת"ח שהיו עוזבים את נשותיהם כדי ללמוד תורה הינה מסוכנת והם 'עושים זאת בנפשותיהם, שדבר זה גורם שייענשו וימותו'. בכל שאר הסיפורים המובאים שם בגמרא יש ת"ח שנענש (או כמעט נענש) קשות בגלל שעוזב את אשתו לשם לימוד תורה (זה היה המנהג המקובל במשך דורות רבים בעמ"י). רק בסיפור של ר"ע המובא כאן לכאורה אין שום מוות ואדרבה יש 'סוף טוב לסיפור'. בד"כ תולים זאת בעובדה שר"ע, בניגוד למתרחש בשאר הסיפורים, הלך ללמוד תורה ברשות אשתו ובשליחותה וזה מה ששמר עליו מעונש.
אולם ידוע לנו שסמוך (הרי בכל חודש נוספו עוד כ83 תלמידים..) לסיפור הזה כל אותם 24000 תלמידים מתו בתוך זמן קצר למדי (בין פסח לעצרת- בימי העומר), אז אולי יש בכ"ז מוות גם בסיפור של ר"ע? כיצד זה קרה הרי הוא עשה הכל ברשות אשתו?
התשובה המתבקשת הינה שאומנם ר"ע עצמו לא למד את תורתו על חשבון אשתו אך תלמידיו דווקא נהגו כמקובל בדורם וכן נטשו נשותיהם עבור לימוד התורה בלא לברר תחילה שהאשה מוכנה להקריב קורבן קשה כ"כ לפני היציאה וששמחה בכך גם במהלך הלימוד. לכן התלמידים נענשו ואילו ר"ע לא נענש.
עדיין קשה להבין מה התרחש באותו זמן שגרם שהתלמידים נענשו דווקא אז?
נראה שהרמז נמצא בסיפורנו:
בסיפור כתוב ש'ראתה בתו (של בן כלבא שבוע) שהוא צנוע ומעולה' על תיאור זו תמהה התוס' מה היה יכול להיות כ"כ מעולה בר"ע בהיותו עם הארץ (ע"ה), הרי ר"ע סיפר על עצמו שבאותה תקופה שנא כ"כ את הרבנים שבדורו עד שהיה מוכן 'לנשוך אותם ולשבור להם את העצמות'? עונה התוס' שר"ע אומנם שנא את הרבנים (כי התגאו על הע"ה) אך אהב את התורה עצמה. נראה שזו היתה התכונה שכל כך שבתה את בת כלבא שבוע. מאגדות החורבן של בית שני אנו יודעים שבאותה תקופה העם היה מפורק למגזרים ותתי מגזרים ששנאו זה את זה שנאה גמורה וזה הדבר שהוביל לחורבן, בין המגזרים היו גם מגזר ע"ה ששנאו את התלמידי חכמים כיוון שחשבו שהם שונאים ומבזים את ע"ה, במציאות אכן ה'רבניים' נהגו מנהגים שפגעו קשות בע"ה שהרי לפי הלכות טהרה שנהגו אז, מגע בבגדי ע"ה היה מטמא את ה'חברים- ת"ח' ולכן היו נזעקים אם ע"ה היה מעז להתקרב לת"ח ובוודאי שלא היו מאפשרים להם לגעת בהם, אפילו לא ברגליהם... יחס כזה מצד החכמים (גם אם נעשה בתחילה בגלל בעיה דתית בלבד) הוביל בהכרח לניכור ובסוף אף לשנאה בין הקבוצות.
נראה (לפי דבריו של רבא) שהבעיה השורשית שהובילה לשאר הקילקולים של הדור היתה שלומדי התורה החלו למדוד הכל לפי השאלה 'כמה זה עוזר לי ללמוד תורה' לכן אם הרגישו צורך בכך היו נוטשים את נשותיהם וילדיהם הרכים לשם הלימוד, ובזים לכל אדם שלא למד תורה.
נראה שבתו של כלבא שבוע (שבעצמו דאג דווקא לקרב את העניים ולהאכילם ברחבות) זיהתה את חומרת המצב וניסתה לשבור את מעגל האיבה הבוז והשנאה, לשם כך היא נזקקה לת"ח שיהיה גדול בדורו מצד אחד אך שיהיה ברור לכולם שהוא בא מה'עמך' והוא שונא את המנהגים ה'גאותניים' של חכמי דורו. ת"ח כזה היה מסוגל לאחות את הקרע המדמם שנפער בעם, קרע שכביכול נוצר בגלל הקפדה על דיני טהרה אך למעשה נבע מגאווה ומחוסר נכונות להשקיע טיפה באהבת ישראל (מי שנגע בו ע"ה היה צריך סה"כ ללכת ולטבול במקווה, אומנם טרחה אך 'לא נורא' ובוודאי לא מצדיק ביזוי של ע"ה שנוגע בת"ח).
התוכנית של אשת ר"ע התקדמה יפה, בעלה הלך והפך במהרה לגדול המורים בדורו וייתכן שאף החל כבר ללמד את תורתו שהסתכמה במילים 'ואהבת לרעך כמוך', לכן לא חשבה פעמיים ושילחה אותו לעוד 12 שנות לימוד כדי שהשפעתו תוכל להתבסס יותר בעולם.
ואז קרתה הטרגדיה הנוראה:
ר"ע כשל במבחן הבסיסי ביותר שעשתה לו וכשלונו חרץ את גורלם של תלמידיו
לכולם היה ברור שאף אחד לא יתן לאשה פשוטה לגשת לגדול הדור ולכן השכנות המליצו לה לשאול בגדים מכובדים כדי שתוכל לגשת לבעלה
תשובת רחל(?) היתה חדה "לא בשביל זה הוצאתי אותו ממכלאות הצאן ושלחתי אותו ללמוד תורה, כדי שרק אנשים מכובדים יוכלו לגשת אליו, אני מצפה מבעלי שידע להתיחס יפה ולכבד גם אשה פשוטה מע"ה (וכשכולם יראו זאת ילמדו ממעשיו את היחס הנכון שאמור להיות בין לומדי התורה לבין ע"ה)"
בתקווה גדולה פילסה את דרכה כלפי הרב (תלמידיו מן הסתם נרתעו ממנה שמא תטמא אותם) ונפלה על רגלי ר"ע והחל לנשקם (גם ע"ה היו צריכים להבין את ערכם של הת"ח לעם)
אולם במקום שר"ע יתכופף אל אשתו ויכבדה החלו תלמידיו לגרשה ולדוחפה על שהעזה לגעת ברבם, ר"ע עצר בעדם אך נימוקו היה כנראה כשלונו הגדול בחייו: אמר להם ר"ע "עזבו אותה, שלי ושלכם שלה הוא"!
לא 'איך תעזו לפגוע באשה ענייה?!?' אף לא 'לכל אדם יש זכות לגשת אל הרב!' אלא 'יש לה זכות תורה'!
כאשר זה היה הנימוק של ר"ע לצורך לכבד את אשתו התברר שאין עוד בכל הדור אדם שיוכל לאחות את הקרעים וללמד את לומדי התורה לכבד את פשוטי העם בגלל היותם בני אברהם יצחק ויעקב בפרט ובני אדם בכלל, מייד נגזרה הגזרה בשמים שכל אותם תלמידיו לא יוכלו עוד לחיות בעולם, שהרי היו מקולקלים ביסודם ותורתם הפכה להם למקור קלקול ולא למקור ברכה וגם רבם לא יצליח לתקנם עוד. גם על הדור כולו נגזר שמד וחורבן שהרי לא היה להם סיכוי להתאחד שוב עם התורה.
נראה שר"ע הבין במהרה את טעותו, שרד את החורבן ומיד אחריו החל לשקם את העולם השמם כאשר הפעם בחר בקפידה את תלמידיו וווידא שהוראתו של הלל הזקן 'הוי אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' תחדור בהם היטב.
שנים רבות אחרי ר"ע הורה רבא שיש סכנה גדולה במנהג העתיק לעזוב הכל ואף את האנושיות הבסיסית 'למען התורה' ונראה שלימודו פעל כראוי על בני דורו וקהילות ישראל שהתפזרו בגלות ישמעאל, שם מעולם לא היה מציאות של גאווה של לומדי התורה על עמי הארצות, הלומדים היו תמיד מעורים עם הקהל וממילא גם הקהל היה הרבה יותר תורני. לעומת זאת באירופה היה תהליך ארוך מאד של הפיכת לימוד התורה לאידיאל היחיד של החיים כאשר כל שאר הערכים בטלים בפני לימוד התורה אך לא תורה של חסד אלא במקרים רבים תורה של 'פלפול' הברקה שכלית קרה ומנותקת מהחיים.
רבים מחכמי אירופה זעקו על צורת הלימוד ואופיו באזורם אך מעולם לא טיפלו בשורש- לימוד התורה תמיד היה נעלה על כל ערך אחר, זה כמובן הוביל לגאווה אצל אותם שהיו מוצלחים בלימוד התורה ולחושות קשות של ייאוש מהיהדות אצל ע"ה שהרגישו שאין להם שום ייעוד כיהודים שהרי הייעוד היחיד של יהודי זה 'תורה תורה תורה'
עד שבא הבעש"ט והחל ללמד את ההוראה הפשוטה שהקב"ה אוהב את כל בניו ושמח בכל מצווה שעושים ויכול ע"ה פשוט לשמח את הקב"ה הרבה יותר מכל למדן מפולפל שמכוון כוונות נסתרות.
תורת החסידות הפיחה חיים חדשים ביהדות אירופה לתקופה מסויימת ודווקא בתקופה שרבים נטשו את הקהילות הוותיקות והקרות של היהדות הליטאית והפכו למשכילים חילוניים הקהילות החסידיות פרחו וגדלו. עד שהגיעה השאלה של היחס ל'ציונות החליונית', בעוד שלפי הוראת הבעש"ט היה צריך לאהוב גם יהודים חילוניים שעסקו במצוות יישוב הארץ ולשתף איתם פעולה, דווקא ראשי החסידים החלו להיות יותר קיצוניים אף מראשי הליטאיים בדורם וקידשו מלחמת חורמה על אותם 'חופשיים שהעזו לגאול את העם'.
ושוב נגזרה הגזרה וחרב הדור.
