האם עלוני שבת צריכים גניזה?

תשובה: יש מחמירים וניתן להקל להשליך לאשפה בתוך שקית ניילון אטומה.

הרחבה:

יש מצווה בתורה לאבד מקומות וחפצים שמשמשים לע"ז. מצד שני יש איסור מהתורה לאבד ולפגוע בדברים ששם ה' נקרא עליהם (כמו מזבח או ספר תורה וכד').

לכן מחיקת או אף רק איבוד אחד משמות ה' שנכתב בקדושה אסור מהתורה.

עם זאת שם ה' שנכתב ע"י 'מין'- מישהו שמאמין בנצרות או שאר אמונות טועות לא רק שמותר אלא אף מצווה לאבד מהעולם ואמרו חז"ל "ספר תורה שכתבו מין ישרף!"

מהנ"ל רואים שהשאלה אם מותר/מצווה או אסור לאבד את הדברים תלויה בכוונה שבה הדברים נכתבו וכן בשאלה אם יש שם הזכרת שם ה'.

עם זאת כמובן שגם אם אין איסור מהתורה לאבד דברי קודש שלא נקרא עליהם שם ה' בצורה מפורשת וודאי שיש חובה לכבדם ולא לזלזל בחפצי קודש בהשלכתם למקום טינוף בצורה מזלזלת. לכן תקנו גניזה בצורה מכובדת לתשמישי קדושה שהתבלו.

לכן לשאלתנו:

אקדים בהנהגתו של הרב אליהו זצ"ל שהיה מחמיר מאד לגנוז אפילו עטיפה של ממתק שהיה רשום עליה מאחור "בהשגחת הבד"ץ ב. שהכל" בגלל שיש כאן הוראת הלכה, שעל וופל זה מברכים 'שהכל' והלכה זה עניין תורני ולכן לא ניתן להשליכו לפח.

עם זאת נראה שמעיקר הדין אין חובה להחמיר כ"כ

עלוני שבת כוללים בד"כ המון פרסומות ונראה שזה עיקר המגמה של כתיבתם (דברי התורה הם רק תרוץ להכנסת הפרסומות לבית הכנסת) לכן קשה לומר שהעלון כולו מקבל שם של 'חפץ קודש' שנכתב לשם הגדלת שם ה' בעולם, כיוון שכבר הקדמתי שהעיקר תלוי בכוונה בשעת הכתיבה. עניין נוסף הוא כוונת מכונת ההדפסה- כל הפוסקים כתבו שלא ניתן להכשיר ספר תורה שמודפס במכונת דפוס גם אם המדפיסים יהיו יראי שמיים ויכוונו לשם קדושת ספר תורה, זאת מכיוון שנראה מהתלמוד שקדושת הכתיבה תלויה בכך שנעשית פעולה ממשית של אדם הכותב ולא מדפיס. לכן גם נראה שאין התקדשות לחלק של העלון המוקדש לדברי התורה.

עם זאת כמו שלא זורקים לפח בצורה מבוזה תשמישי קדושה גם אם לא התקדשו בשם ה' ממש פשוט שאין לזלזל לגמרי בעלונים המכילים דברי תורה, מצד שני נראה שאם עוטפים את העלונים בתוך שקית אטומה (ועדיף בשתיים) ואז מניחים בפח אין בכך זלזול גדול ובהתחשב בהצפה הגדולה של כמות העלונים זה כנראה הפתרון המעשי היחיד לבעיה (מי שמנסה לרכז את העלונים עד שמישהו יטרח לגנוז אותם בסוף מגלה שכל הערמה התפזרה לכל עבר ולא רק שלא הביא כבוד לעלונים אלא אף גרם לבזיון גדול להם)

האם מצה אחרי פסח יכולה להיות לחם משנה?

תשובה: תלוי מה אתה מברך עליה

הסבר:

לפי כללי הברכות הרגילים מאכל מחמשת מיני דגן שעשוי במרקם קשה ש'כוססים אותו בשינים' ברכתו מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.

לפי הכלל הזה ברכת המצה היתה צריכה להיות 'מזונות' ולא המוציא בכל ימות השנה.

אומנם בגלל החשיבות שיש למצה בימי הפסח ובגלל שלמעשה עליה קובעים את הסעודה בימי החג (בהעדר לחם רך) בפסח מברכים על המצה המוציא ולא מזונות.

מה ברכת המצה בשאר ימות השנה?

לפי מנהג הספרדים (הרב עובדיה, לרב אליהו רק אחרי פסח שני) רק בימי הפסח יש חשיבות מיוחדת למצה ורק אז מברכים עליה המוציא ואילו בשאר השנה אין הבדל בין מצה לקרקר ולכן על שניהם מברכים מזונות בלבד מסיבה זו גם לא ניתן להשתמש במצה כלחם משנה בשבתות.

לפי הפסיקה המקובלת אצל האשכנזים, בגלל שבפסח המצה קיבלה חשיבות של לחם נשאר לה דין של לחם לכל השנה ולכן כל השנה מברכים עליה המוציא וניתן להשתמש בה כלחם משנה.

אומנם בשיטת הפסיקה האשכנזית לא הסבירו מה ההבדל בין קרקר שכולם מסכימים שברכתו מזונות לבין מצה שבמהלך השנה אין לה שום עדיפות על קרקר ובכל זאת מברכים עליה המוציא.

לכן לדעתי גם אשכנזים יכולים לפסוק כפסיקת השו"ע לעניין מצה בשאר ימות השנה (שהרי זו גם פסיקת האשכנזים עצמם בקרקרים) ולברך מזונות על מצה (ואין ללמוד מימות הפסח כי אז קובעים על המזונות סעודה ולכן לפי הכללים הרגילים זה הופך ל'המוציא'). ברור שמי שינהג כך לא יוכל להשתמש במצה כלחם משנה לשבת.