מדוע חלק ממתינים 6 שעות בין בשר וחלב וחלק נוהגים פחות?

מה עניין של להמתין 6 שעות בין בשר וחלב?

שני טעמים עיקריים הוזכרו לעניין:
רש"י כתב: "משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו" כלומר טעם הבשר נשאר בפה משך זמן אחרי הארוחה והזמן שבוודאי כבר לא יהיה טעם בשר בעת אכילת חלב הינו 6 שעות, בגמרא מובא שהיה מי שנהג חסידות להמתין יום שלם בין אכילת הבשר לאכילת החלב. אפשרות נוספת להעברת הטעם הינה הדחת הפה ע"י אכילת דבר מה פרווה ושתית משקה.

לעומתו כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות ט כח)
"מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח ".

כלומר לרמב"ם אין רק חשש ש'ישאר' טעם בשר בפה אלא חוששים לבשר ממש שנתקע בין השינים (עד להתפתחות רפואת השינים בדורות האחרונים מצב השינים של אבותנו היה קשה ומלא עששת) ושבעת אכילת הגבינה עלול להשתחרר מהשן וממילא יווצר מצב של אכילת בשר וחלב יחד. לטעם זה ההמתנה של 6 שעות הינו הכרחי (כך שיערו הזמן שלוקח לבשר שבין השינים לאבד טעמו הבשרי עקב פעולת העיכול של הרוק (חומצה חלשה מאד))

הספרדים קיבלו שיטת הרמב"ם להלכה ולכן מקפידים על המתנת ה6 שעות מהדין (הפוסקים טרם התייחסו להשתנות המצב הרפואי, דבר שעשוי לגרום להקלה בדין ההמתנה)

הפסיקה האשכנזית קיבלה כטעם העיקרי להמתנה את דעת רש"י וממילא מנהגי אשכנז המקוריים (לפני שהחלו להחמיר כדעת השו"ע) הסתפקו בהמתנת זמן מועט (עד שעה) ו או בהדחת הפה.

כאמור לאחר שנפוץ השו"ע בארצות אשכנז החלו גם האשכנזים להחמיר בדין זה כדעת הספרדים וכך רק קהילות מעטות (יקים, הולנדים) המשיכו לשמר מנהג אשכנז המקורי והמקל.

האם ניתן לחזור למנהג המקורי?

שאלה זו שייכת להלכות "נדרים" ולא להלכות כשרות. כיוון שידוע לכולם שהמנהג של האשכנזים להמתין 6 שעות הינו מנהג חסידות מחמיר, מי שקיבל על עצמו (או נהג כך 3 פעמים אחר הגיעו למצוות) מנהג חסידות כלשהו לא יכול לבטל המנהג ללא התרת נדרים.

לכן במידה וירצה לשנות מנהגו המחמיר יצטרך כאמור  לעשות התרת נדרים בפני רב הבקיא בהלכות נדרים ולקבל עליו מנהג  (מקל)  אשכנזי כלשהו.