לפי התורה, חל איסור על הלוואה בריבית. האם לפי זה, המערכת הבנקאית / מערכי הלוואות / משכנתאות במדינת ישראל פועלים בניגוד להלכה? כיצד היה נכון לאפשר לאנשים לבצע רכישות בסכומים גדולים אם לא היה מערך הלוואות כזה?
תשובה
כפי שכבר כתבתי בעבר הכלי המרכזי שבאמצעותו התכוונה התורה למנוע עוני בעם ישראל היה 'הלוואה בלא ריבית' כאשר כלי זה שולב עם שמיטת החובות בשנת השמיטה והחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל במקביל להותרת חלק מהיבול לעניים כמעט ולא היה מתאפשר ליהודי שחי בארץ, שבה כולם מתנהלים לפי התורה, להגיע למצב של חרפת רעב ועוני מוחלט.
הבעיה היא שמדובר במערכת אידיאלית המצריכה כמה תנאים יסודיים כדי שתוכל להתקיים בפועל במציאות:
מדובר במצב שאכן נוהגים דיני שמיטה ויובל, אין שלטון זר העושק את החקלאים והיצרנים היהודים, שכל הלווים משתדלים בכל כוחם להשיב ההלוואה שנטלו מאחיהם בלי ריבית אלא רק מתוך תחושת הערבות ההדדית שיש בין כל בני ישראל.
כמובן שאם התנאים הנ"ל או אף חלקם לא קיימים אזי המערכת של התורה לא יכולה להביא למצב המיוחל של מניעת העוני ולכן אנו מוצאים בהלכה שדיני שמיטה ויובל אכן תלויים במציאות של קיום שלטון יהודי חזק ומבוסס בארץ ישראל.
למעשה גם דיני הריבית הינם חלק מכלל החוקים הסוציאליים ולא הגיוני לדרוש מיהודי למסור את מעט הכסף שמצליח לחסוך בתנאי מחסור בלא שיהיה לו ערובה שיוכל לקבל כסף זה בחזרה ולהנות ממנו.
לכן כאשר ראה הלל הנשיא שהשלטון שהיה אז בארץ מכביד על האוכלוסיה היהודית את מיסיו ובקושי מאפשר להם יכולת להתפרנס בדוחק, נוצר מצב שנמנעו היהודים להלוות כסף לאחיהם שהרי היו בטוחים שלא יצליחו להשיב ההלוואה עד השמיטה, והרי להם עצמם בקושי היה משהו ורוב הסיכויים היו שמה שנתת ירד לטמיון, במצב כזה לא רק מצוות שמיטת הכספים לא הועילה לעניים אלא שאף פגעה בהם כיוון שחסמה לגמרי את האפשרות להשיג מימון כלשהו מאחיהם.
לכן תיקן הלל הנשיא את הפרוזבול, כלי הלכתי המאפשר ליהודים להלוות כסף בלא שהחוב ישמט בשמיטה.
שלב נוסף היה בתקופה מאוחרת יותר כאשר ראו חכמים שלא די בתקנת הפרוזבול ואנשים נמנעים מלהלוות את כספם לא בגלל החשש שהחוב יישמט אלא כיוון שהכסף היה יקר מדי בשל המצב הקשה של העם.
הפתרון לזה היה מנגנון שנקרא 'עיסקא' כלומר בעל הממון משקיע מכספו בעסק שאמור להניב רווחים כאשר הלווה הינו למעשה שותף בעסק שבאחריותו לנהל אותו ולהביא את הרווחים. במקרה ומקבל הממון אכן הרוויח מהכסף שקיבל מה'מלווה' חלוקת הרווחים היתה ללא שום בעיה כבכל עסק משותף ובכך אין שום בעיה של ריבית. הבעיה שעליה היה צריך להתגבר הינה במקרה וה'לווה' לא הרוויח מהכסף או אף לא השקיע אותו כלל בצורה שיכלה להניב רווחים, ממה ירוויח אם כן ה'מלווה- משקיע'? כמענה לכך הוכנס להסכם השותפות של העיסקא סעיף המחייב את הלווה להשקיע את הכסף שמקבל בצורה שתניב רווחים ומטילה עליו סנקציות במידה ומתרשל מלעשות כן, כלומר אם לא היו רווחים אז הלווה משלם קנס לבעל הכסף על כך שלא טיפל בכסף כראוי.
כמובן שיש במנגנון זה סוג של התר לאיסור הריבית שהרי זה מה שקורה בפועל, עם זאת בהתחשב בכך שמחד ללא התר זה העניים לא היו מקבלים פרוטה ומאידך יש כאן דמיון לעסק שיתופי שאיננו מנגנון רגיל של הלוואה בריבית, התירו חכמים מנגנון זה ובו אנו משתמשים עד היום.
חשוב לציין שב"ה קמו בימנו ארגונים (לחץ על הקישור) גמחי"ם וקרנות שפועלים לשם החייאת המצווה של הלוואה בלא ריבית כלל וכמובן שמי שיש לו האפשרות מצווה גדולה היא לתרום/ להלוות בלא ריבית מכספו לקרנות אלו ובכך לזכות לקיים רצון התורה לכתחילה.
