חיוב נשים בקריאת התורה

שאלה: האם נשים יכולות לעלות לתורה?

תשובה:

משה ועזרא הסופר תיקנו שיהיו ישראל קוראים בתורה בכל יום שני, חמישי, שבת ובמועדים המיוחדים. מעיקר התקנה נשים יכלו לקרוא בתורה כחלק מהציבור ולמעשה נראה (מקורות בהמשך) שעיקר התקנה של הקריאה הציבורית בימי החול לפחות נתקנה לטובתן (כנראה מפני שהן לא מצוות ללמוד תורה בכל יום כגברים). ברבות הימים המצב המוסרי של העם פחת ועירבוב של נשים וגברים בשעת התפילה נתפס כעניין לא מכובד כלפי התפילה, דבר זה הוביל להלכה המחודשת ש'אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור'. וכך היה המנהג הפשוט בכל קהילות ישראל מימי חז"ל עד לפני שנים לא רבות. לאחרונה החלו להתרבות מניינים שלא רואים שום 'פחיתות כבוד' לציבור ולתפילה ממצב שבו אשה קוראת או עולה לתורה, ולכן מניינים אלו נוהגים להעלות נשים לקריאת התורה. כאמור יש למנהג זה מקור בעיקר התקנה של קריאת התורה אך גם יש בזה שינוי מהמנהג הרגיל של קהילות ישראל.

כמובן שאם ברור שהמציאות שבשלה נהגו עניין מסויים השתנתה ניתן גם לשנות את המנהג ויש לכך דוגמאות רבות, עם זאת חשוב לזכור שהסמכות לבחינת המציאות וקביעת ההלכה המתאימה לה נתונה לחכמי התורה המובהקים שבדור שזהו תפקידם. עם זאת במקרה ויתברר שנהיה מנהג חדש שנהוג בקהילות רבות וגם יש למנהג זה יסודות בתורה ניתן יהיה לנהוג כמנהג זה גם אם היוזמה לחידוש המנהג באה מ'למטה' ולא מרבני הדור. במקרה זה אחריות הרבנים תהיה רק לוודא שהמנהג החדש אכן מתאים להלכה.

המקור למרכזיות הנשים בתקנת הקריאה בתורה:

מגילה כב ע"ב:

"בשני וחמישי בשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא... בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא..."

רש"י: ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:

... ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד'
תוס':
ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה.  וקשיא  דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (דף יח. ושם) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה? ויש לאמר דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל:

מעיון בסוגיית הגמרא נראה שלא רק שהנשים היו 'שייכות' לתקנת קריאת התורה אלא נראה שעיקר התקנה של הקריאה הציבורית נתקנה לטובתן.
כמות העולים בקריאת התורה בכל מועד אמורה להקבע בפשטות לפי רוב או על כל פנים עיקר הציבור, אם כן אם הגברים שצריכים ללכת לעבודה בראש חודש, ולא יכולים לשמוע עליית רביעי בגלל ביטול מלאכתם היו העיקריים בתקנה הרי שבראש חודש היו עלים רק 3 עולים שהרי לגבי הגברים נחשב זה יום הראוי למלאכה וביום כזה תקנו רק 3 עולים.
מהעובדה שכמות העולים נקבעת בהתאם ל"מנהגי" הנשים ובהתעלם מ"הלכות" הגברים מורה שעיקר תקנת הקריאה בציבור הייתה לנשים!!! (כנראה בגלל שגברים מחוייבים בת"ת בכל יום גם בלא תקנה מיוחדת זו)

כיצד נבין אם כן את הברייתא של כג ע"א-
"תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור "
בברייתא זו משמע ש"אפילו נשים עולות" ואילו לדברינו הן העיקריות בתקנה?
שתי תשובות אפשריות:
א: יש הבדל בין תקנת הקריאה בשבת ששם העיקר הגברים, לקריאת ימי חול ששם נשים העיקר (למה? לא יודע)
ב: הברייתא נאמרה לאחר שחז"ל קבעו ש"אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור" וממילא היה חידוש גדול בציון העובדה שבמקור אשה יכלה לעלות למניין שבעה, ולא אמרו את החידוש הגדול  שהן היו העיקר בתקנה הקדומה כיוון שזה היה מעורר תמיהה על תקנת חז"ל ש"לא יעלו".

נקודה מעניינת  לדבר:
א: אין צורך במניין גברים לקריאת התורה (כמבואר שהברכות לא צריכות מניין אלא ציבור)
ב: בתעניות יכולה אשה (ואף קטן) מתענה להשלים את סך המתענים כדי לקרוא "ויחל" גם בלא להזדקק ל6,7,10 גברים מתענים דווקא.
ג: בהשתנות הגדרת "כבוד הציבור" למציאות שנשים עוסקות בעסקי ציבור ייתכן וראוי להחזיר התקנה למקורה ולחייב הנשים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי ובוודאי שבראש חודש (כמובן צריך לאפשר להן לעלות שאא לא כן לא ישמעו לנו ש"חייבות הן". אומנם ייתכן שכיוון שבימינו נשים חכמניות הן ויכולות ללמוד תורה בביתן הרי שחזר דינן להיות כגברים שיכולים להפטר על ידי תלמוד תורה בביתן)