כיסוי ראש בבית

אני נשואה ומקפידה לשים כיסוי ראש, בביתי עם בני משפחתי איני מקפידה על כך. האם כשאני תולה כביסה בחלון, עלי לשים כיסוי ראש? האם הליכה בתוך הבית בקרבת החלון מחייבת כיסוי ראש? האם יש הבדל בין קומת קרקע לקומה 4?

עניינו של כיסוי הראש באשה

בניגוד למה שרגילים לחשוב שחובת כיסוי הראש באשה עניינו החיוב לוודא שהשער יהיה מכוסה מעיני הרואים את האשה,( ומחוזק הדבר ע"י הסיפור על קימחית ש"לא ראו קורות ביתה את שערה" - הסיפור הובא בעליל רק כמנהג חסידות יוצא דופן ולא כהוראה לכל הנשים!) מהגמרא במסכת כתובות נראה שהגדר הינו שונה לגמרי, למסקנת הגמ' אין כלל איסור הליכה בפריעת השער בחצר בפני השכנים ורק במקום שרבים נמצאים בו שייך האיסור.

יוצא שהעניין אינו תלוי בשאלה אם רואים את השער אלא בשאלה היכן רואים אותו.
לכן  איסור ההליכה בפריעת ראש הינו איסור על התנהגות מסויימת ברשות הרבים (או במקום שהרבים נמצאים בו(.

כשלעצמם שערות האשה שלא רגילה לכסותם מותרים בראיה למי שרגיל לראותם ואינם כלל בגדר ערוה ( כך היא המציאות בימנו שרגילות רוב הנשים לא לכסות שערן ולכן לדוגמה פסקו חלק מהאחרונים שמותר לברך למול שער אשה נשואה אם לעולם לא מכסה את שערה ומוסכם על כולם שאין בעיה בשער אשה שאינה נשואה, אומנם לאחר שהאשה מתרגלת לכסותם תמיד הופכים השערות לערוה בגלל שגילויים זה לגלות מקום שדרכו להיות מכוסה- פריצות). עם זאת יש בעיה, וחוסר צניעות לצאת לרה"ר בראש פרוע ובזמן הגמרא התנהגות כזו היתה עילה לגירושין והפסד כתובה.  בתוך חצרה אין ולא היהתה חובה על האשה להופיע בצורה של כיסוי לשער וממילא אין בכך כלל עילה לגירושין  לא בזמן הגמרא ובוודאי לא בימנו.

לשאלתך:

מהדברים לעיל נראה שהתשובה תלויה במציאות של ביתך, אם חלונך פתוח לרחוב הראשי בקומת הקרקע אז יש בעיה להיות שם ללא כיסוי מינימלי

אם מדובר בחלון בקומה גבוהה או כזה שפונה לסמטה צדדית ניתן להקל יותר ולא לחוש לכך ששכנים מעטים יראו את השער.

עד כאן ההלכה ה'יבשה' אבל:

מלבד ההלכה של "הלכות כיסוי ראש' צריך לקחת בחשבון עוד שיקול נוסף: האם ההתנהגות שלך נחשבת צנועה בסביבת המגורים שלך או שמא מהווה פריצות מהמקובל?

כפי שרואים בגמרא צניעות איננה רק שאלה של 'כמה בד שמת על הראש' אלא גם תלויה מאד בנורמות המקובלות בסביבתך והחובה שלא לפרוץ נורמות אלו.

בימנו שתחום הצניעות נמצא במצב קשה והנורמות המקובלות בעולם הרחב וודאי יותר בצד ה'פריצות' מאשר בצד ה'צניעות' אי אפשר לקחת את מצב הסביבה כמדד לרצוי וטוב אלא צריך לשאוף להוסיף צניעות בסביבתך. לכן ייתכן שלמרות שהדין מתיר לך להסתובב בגילוי ראש מול החלון בכל זאת תעדיפי לא לעשות זאת אם ייתכן ושכנותייך רואות בך את הסמן ה'קיצוני' של הצניעות ודורשות מעצמן פחות ממך. במקרה כזה אם את מרשה לעצמך להיות בלא כיסוי ראש בחלון תגלי ששכנותייך לומדות ממך ומרשות לעצמן דברים אפילו פחות צנועים  שכלל לא היית רוצה לראות בחלון של השכנה.

למעוניינים להענמיק בסוגיית הגמרא:

לאחר שהמשנה (כתובות עב:) פסקה שהעוברת על דת יהודית ניתן לגרשה ללא כתובה משום התנהגותה ה'פרוצה' דנה הגמרא מהי אותה התנהגות שמאפשרת להפסיד את הכתובה של האשה:

ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע!
ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב...?

דאורייתא- קלתה שפיר דמי, דת יהודית- אפילו קלתה נמי אסור!

אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש!
הוי בה רבי זירא, היכא?
אילימא בשוק- דת יהודית היא, ואלא בחצר-
אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה!
אמר אביי ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי:
רש"י:
קלתה - סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן:

א"כ - דבחצר (אומנם יש ראשונים שהוסיפו לדברי רש"י את המילים "שבחצר אין רואים אותה" ובכך יישבו למה אין שם איסור פריעה, אך וודאי שהדבר קשה מאד לקבלו שהרי ידוע לכל מי שלמד מסכת בבא בתרא שיש היזק ראיה קבוע בין בני החצר ואין זה כלל מקום ש"אין שם מי שיראה אותה"!) יש בה משום פריעה: ודרך מבוי - דלא שכיחי רבים:

ביאור הסוגיה (עפ"י רש"י):

שואלת הגמרא: מהי אותה התנהגות פסולה שאסורה בגלל שזה הפך דרך הצניעות של היהודיות? עונה- שיוצאת האשה לשוק עם שער פרוע (ללא שום כיסוי)

תמהה הגמרא- התנהגות זו אסורה מהתורה ולא רק בשל מנהג בנות ישראל הצנועות?

עונה הגמרא- הכוונה שיש בשערה 'קלתה' (רשי- סל שהיו מחברים לראש ולא מכסה את כל השער, לראשונים אחרים- קליעת השער לצמה), שזה מספיק כדי להחשיב שהשער מכוסה (לא פרוע) מדאוריתא אך עדין מהוה פריצה של גדר הצניעות המקובל (כך היה מקובל בזמן הגמרא, בימנו זה וודאי לא הנורמה הרווחת, לפי המבואר לעיל יש רמת צניעות 'מדאוריתא' שדורשת כיסוי מסויים ויש כיסוי מחמיר יותר שתלוי בנורמה החברתית) אצל בנות ישראל ולכן מהווה עילה לגירושין והפסד כתובה.

מביאה הגמרא הוראה של ר' יוחנן שאשה שיוצאת כאשר רק 'קלתה' בשערה איננה נחשבת כ'פורעת ראשה'

תמהה הגמרא- אם יצאה כך  לשוק- מקום שיש הרבה עוברים הרי זה הפך צניעות בנות ישראל ויכול לגרשה!

ואילו אם הכוונה שבחצר הבית מותר לאשה לצאת רק עם 'קלתה'  ובלי זה נחשבת כ'פרוצה שצריך לגרשה', יוצא שכל הגברים יצטרכו לגרש נשותיהם שהרי המקובל בזמן הגמרא היה שהיו יוצאות לחצר המשותפת ללא קלתה!

עונה הגמרא- הוראתו של ר' יוחנן נאמרה ביחס למרחב ביניים- שאם יוצאת עם קלתה למבוי שבין החצרות (מקום שאינו רשות הרבים מצד אחד אך גם יותר המונית מחצר מאידך) אז אם יצאה עם קלתה בלבד די להחשיבה כמתנהגת בצורה מקובלת למרות שלצאת כך לרחוב הראשי אסור.

סיכום הסוגיה:

חובת כיסוי הראש תלויה בסוג המרחב  הציבורי בו נמצאים-

בבית ואף בחצר משותפת נהגו בזמן הגמרא לא לכסות כלל השער

במבוי (סמטה של ימנו) היה צורך בכיסוי קל

ברחוב הראשי- חובה מהתורה כיסוי קל והמנהג יכול לקבוע  שצריך יותר (מכיוון שניכר שכל הסוגיה עוסקת בשמירה על צניעות יחסית למקובל נפסק בימנו שגם העוברת על 'דין תורה' ולא מכסה כלל שערה אפילו ברה"ר, כיוון שאין זו פריצות ביחס למקובל בחברה אי אפשר לגרשה ללא כתובה עקב התנהלות זו)

האם ניתן להשתמש במדיח כלים גם לבשרי וגם לחלבי, ובאילו תנאים?

תשובה:

מהמילים "לא תבשל גדי בחלב אמו" למדו חז"ל שהתורה אסרה לבשל בשר עם חלב יחד, מהתורה הדבר אסור רק במציאות שבה גם החלב וגם הבשר מצליחים לתת טעם בתבשיל (שיערו חכמים שזה קורה אם כל אחד מהם מהווה לפחות 1/60 מהתבשיל)

במהלך הפעלת מדיח הכלים מוזרמים למכונה מים רותחים ש'מבשלים' את תכולת המדיח במטרה להמיס את השומנים שנדבקו לכלים.

הרתחה זו עלולה ליצור מצב שבו שאריות של בשר/ שומן מתבשלים עם שאריות של מזון חלבי שהיו דבוקים על הכלים. מצב כזה מהווה איסור של 'בישול בשר בחלב' ולכן שימוש כזה במדיח הכלים וודאי אסור, בעיה נוספת שתווצר במצב כזה היא שהמדיח שבושלו בו בשר עם חלב הופך להיות 'טרף' ואז גם אם ישטפו בו כלים ממין אחד בלבד תהיה כאן בעיה של בישול כלים בתוך כלי ש'בלוע בו איסור'- דבר שעלול להטריף את הכלים הנשטפים.

אומנם

המציאות הרגילה היא שהמים הרותחים נכנסים יחד עם חומר ניקוי שטעמו נחשב פגום- לא ראוי לאכילה ולכן טעם ה'תבשיל' שנוצר במהלך השטיפה הראשונית איננו טעם של 'בשר בחלב' שאסור לעשותו, אלא טעם של סבון שאין בעיה לבשלו.

בנוסף בדרך כלל נוהגים להסיר מהצלחות את שיירי האוכל הגדולים ומכניסים רק את מה שדבוק לכלי, במצב כזה אין סיכוי שהבשר והחלב יהוו 1/60 מכל נוזל השטיפה וגם מטעם זה לא נאסר השימוש במכונה.

מצד שני

לאחר השטיפה במים חמים עם חומרי ניקוי מוזרמים למכונה מים חמים נקיים שמטרתם להסיר שאריות חומרי הניקוי מהכלים.

מים אלו גם מנקים את שאריות המזון שמצטברות בתחתית המדיח וכן כמותם הולכת ופוחתת בהדרגה. מציאות זו עלולה ליצור מצב של בישול בשר וחלב בלא החומר הפוגם ובכמות מים שלא תצליח לבטל את טעמם השאריות . במקרה כזה חוזר איסור הבישול של הבשר עם החלב וכן החשש שהמדיח נטרף.

בנוסף אם לא מקפידים לפנות השיירים ממסננת המדיח אז לאחר מספר שימושים עלולה להיווצר כמות של שיירי בשר וחלב בכמות שעלולה להטריף את המדיח גם אם בכל פעם מכניסים כלים 'יחסית' נקיים.

לכן:

אם רוצים להדיח יחד כלים משני המינים יש לוודא שלא נשארו חתיכות מוצקות של אוכל על הכלים ולפחות לוודא שמהחלבי אין גושי גבינה על הכלים (בד"כ יותר קל לנקות החלבי משירים מוצקים).

אם את בטוחה שבצורת השימוש שלך במדיח את לא מגיעה למצבים הבעייתים שתוארו לעיל תוכלי להשתמש במדיח כרגיל (כמובן להקפיד לפנות המסננת בתדירות גבוהה), במקרה שיש ספק יש להפריד בין המינים ולנקות היטב את המסננת לפני כל שימוש.

לשקר לילדים

לעתים בהתנהלות מול ילדיי הקטנים, אני לפעמים מגיעה למצבים שאני משקרת להם- כדי להשיג שיתוף פעולה מהם, כדי להמנע מכניסה לויכוח ועוד. לרוב אני משתדלת להמנע מזה או לפחות לומר 'שקר לבן'- אמת חלקית או להשתמש בניסוחים מתחכמים. האם אפשר להמנע לחלוטין משקרים? האם יש מצבים בהם מותר לשקר?

אמר בתורה: "מדבר שקר תרחק!" בעוד התורה מכילה 613 מצוות, מתוכם 365 איסורים, רק על דבר אחד נאמר כי עלינו להתרחק ממנו – השקר!

מדוע השקר כל כך שלילי?

אנו מאמינים בכך שהקב"ה אמת

אנו גם מאמינים שהקב"ה כולל את כל האמת

למעשה כל מה שאינו אמת הינו סוג של 'אנטי ה' ' חלילה, כביכול מאפשר קיום של שקר בעולמו של הקב"ה שאמור לגלות את אמיתו (בעולם המושלם שאליו אנו שואפים ה' יתגלה לחלוטין כאשר כולם יכירו באמת בלבד ולא יתנו מקום לשקר).

גם מההיבט הפרקטי ביותר, אנשים מאמינים לדוברי האמת ואילו לשקרנים בסופו של דבר איש לא מאמין. הפסוק מגדיר זאת במילים הבאות: "שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר" [לשון השקר תימשך רק לרגע קצר].

ועם זאת, ישנם רגעים בהם מותר לשקר או לפחות לא לומר את האמת במלואה כדי למנוע נזק שיכול להווצר על ידי אמירת האמת וזאת כיוון שהאמת המוחלטת לא יוצרת נזקים אלא מתקנת.

אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר היא שקר למען השלום. "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" אומרים חכמינו זכרונם לברכה. מותר לומר דבר שקר כאשר הוא ימנע סכסוכים ומריבות ואף יביא עמו שלום.

הדוגמה הטובה ביותר לכך הוא אהרון הכוהן, עליו נאמר כי היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה." המדרש מספר כי כאשר הוא היה שומע על שני אנשים שהסתכסכו ביניהם, הוא היה ניגש לכל אחד בנפרד ואומר לו כי הוא שמע שהאחר מתחרט מאוד על המריבה ביניהם והוא מעוניין לסיים את הסכסוך בהקדם. כך, כאשר שני האנשים היו נפגשים ברחוב הם היו מתפייסים מידית. כלומר כיוון שהאמת ה'אמיתית' היא שכל היהודים אוהבים זה את זה ניתן 'לדלג' על המצב השקרי הקיים בעולם ולתאר אותו כפי מצבו האידיאלי כדי שתאור כזה אכן יוביל למציאות כזו!

מקרים נוספים בהם מותר לשקר:

אם אמירת האמת עלולה להזיק או לגרום אי-נוחות לאדם כלשהו ניתן לוותר על אמירת האמת. כך, למשל, יכול אדם לשקר לגבי המקום בו הוא מתארח כדי שלא לגרום לזרים פניות למארחיו.

בדומה לכך, מותר להעלים חדשות רפואיות שליליות מן החולה או מקרובי משפחה להם עלול הדבר להזיק.

גם כאשר מותר לשקר, חשוב להיזהר שלא לעשות זאת בדרך קבע כדי שהאדם לא יתרגל לשקר. בנוסף, חשוב מאוד שלא לשקר לילדים אלא לחנך אותם כי על האדם לעמוד בדיבורו ולומר את האמת בכל הזדמנות אפשרית.

חשוב לזכור: כל מה שתגידי ותעשי בפני הילדים שלך זה חינוך, גם אמירת שקר היא חינוך- לשקר!

חימום אוכל בתנור בשבת

האם ניתן להשתמש בתנור לחימום אוכל בשבת, ובאילו תנאים (למשל, על טיימר עוד מערב שבת שמשאיר אותו דולק לשעתיים נוספות ואז נכבה לבד)

ישנו הבדל בין  שימוש בשבת בתנור לשימוש בפלטה

ראי כאן אפשרויות השימוש השונות בפלטה בשבת

יש הבדל מסויים בין הפלטה לתנור. לפי דעת גדולי הפוסקים בדורנו אין בפלטה גזרת חכמים שנקראת "מיחזי כמבשל" שעניינה לא לעשות בשבת פעולה הנראת כאילו אנו מבשלים/אופים בשבת באיסור. בפלטה כאמור לא חוששים לגזרה זו כיוון שידוע לכל שזה רק אמצעי לחימום ולא לבישול וכן אין אפשרות להגביר בה את מידת החום (שזה איסור תורה- מבעיר).

בתנור שתי הבעיות קיימות ולכן דינו של התנור יותר חמור וזה מצריך יותר תשומת לב לפרטים הבאים:

א: אם רוצים להשתמש בתנור בשבת אז חייבים לכסות מלפני השבת את הכפתורים בצורה שתמנע את היכולת להגביר את עוצמת החום!

ב: השארת/הכנסת האוכל בתנור:

אם משאירים את האוכל בתנור מלפני כניסת השבת אז הדבר מותר בין אם האוכל היה מוכן לגמרי בכניסת השבת ובין שעדיין ממשיך להתבשל במהלך השבת (אם אכן הכפתורים כוסו מראש)

אם האוכל הוצא במהלך השבת מהתנור ורוצים להחזירו לתנור בהיותו חם אז צריך:

1. שהתבשיל יהיה מבושל כל צורכו, (אחרת עובר על איסור בישול).

2. להראות שאין זו הנחה חדשה:

א.   לפי שו"ע: לא להניח על הריצפה מרגע ההוצאה מהתנור ועד ההחזרה.

ב.  לפי הרמ"א: לכתחילה - צריך שיהיה בדעתו להחזיר את הסיר למקום (לפני שהוריד אותו). וכן שימשיך כל הזמן לאחוז בסיר.

בדיעבד- במקום צורך גדול אפילו אם הניח על הרצפה יכול להחזירו.

להכניס במהלך השבת לתנור קר שידלק אחר הכנסת האוכל ע"י שעון שבת

מותר בלא מגבלות אם האוכל מבושל כל צורכו

מדוע מטבילים כלים? האם מותר להשתמש בכלי לא טבול?

מתארח אצל משפחה או חברים, האם צריך לחשוש לכלים לא טבולים והאם מותר לאכול בהם?

תשובה

כאשר חזרו צבא ישראל ממלחמתם עם המדיינים הם הביאו עימם שלל רב של כלים

כשהתקרבו למחנה ישראל יצא לקראתם אלעזר הכהן וציווה אותם כך:

{כא} ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה: {כב} אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת: {כג} כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים: {כד} וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבאו אל המחנה: (במדבר לא)

חז"ל למדו מפסוקים אלו שכלים של גויים שבאים לרשות ישראל, הגם שטהרו מאיסור שהיה בהם ע"י אש ששרפה האיסור, צריכים לעבור עוד תהליך 'הטהרות במים' ופירשו שלדורות הבאים הכוונה ל'טבילת הכלים במקווה כשרה'.

ישנה מחלוקת בין הראשונים והפוסקים אם הדין הזה אכן נלמד ישירות מדברי התורה ואז זה ממש חובה מהתורה או שמא זה דין דרבנן שרק נסמך על הפסוקים שעניינם למעשה אחר- 'הגעלת הכלים מהאיסור הבלוע בהם'. (מסתבר מאד שכוונת התורה איננה שצריך לטבול כל כלי אלא שמלבד טהרה מאיסור שהיה בכלים צריך גם לטהרם מ'טומאת מת' שירדה עליהם במלחמה, טהרה זו אכן מצריכה 'חיטוי ע"י הזיית מי נדה', בימנו לא נוהגים דיני טומאה (וגם אין אפר פרה אדומה) ולכן לא שייך לטבול הכלים לצורך זה)

האם מותר להשתמש בכלי לא טבול?

שאלה נוספת שעלתה היא אם ישנה בעיה לאכול בכלים לא טבולים או שרק הכוונה שיש מצווה/ חיוב על בעל הכלי לבצע את הטהרה לכלי אבל הכלי עצמו מותר בשימוש.

בשאלה זו נפסקה הלכה שמדובר רק על חיוב על הבעלים ואילו אורח יכול לאכול בכלים הללו ללא שום חשש. למעשה אחת העצות שמביא השו"ע לטבילת כלים שמסיבות טכניות קשה לטובלם היא 'לתת הכלי במתנה לגוי' בכך נפטרים מ'חובת הטבילה' ואילו האכילה בכלי של גוי שטרם 'עבר גיור-טבילה' אין בה שום בעיה במידה והכלי נקי מאיסור (למשל אם הוא חדש והיה תמיד בחזקת יהודי שקנה אותו).

רשימת הכלים הצריכים טבילה:

מהפסוקים שלעיל למדו חז"ל שהדין מתייחס לכלי מתכת המשמשים לאכילה

לעומת זאת כלי זכוכית הם לכל הדעות ברמת חיוב פחותה

לגבי כלי עץ פלסטיק וחרס (לא מצופה זכוכית/מתכת) מוסכם על הרבה פוסקים שאין צורך להטבילם

כלי חשמל ראו בתשובה בהקשר לקומקום חשמלי לחץ כאן

בדיקת עלים מתולעים: כרוב, חסה, כיצד עושים? והאם צריך לקנות במחירים מופרזים?

בדיקת עלים מתולעים: כרוב, חסה, כיצד עושים?

התורה אסרה לאכול את השרצים והחרקים השונים שעלולים להיות במיני מזונות שונים ואיסורם חמור משל אכילת חזיר וכד'.

לשמחתנו איסור זה לא אמור להגביל אותנו  שהרי באופן טבעי (למעט אצל תושבי המזרח הרחוק) בני אדם נמנעים מעצמם מלאכול יצורים אלו.

מדוע אם כן התורה אוסרת לאכול משהו שממילא לא רצינו לאכול?

בחינה של ניסוח האיסור בתורה מגלה דבר מפתיע:

בניגוד לשאר איסורי אכילה בהם הניסוח "לא תאכל" לגבי השרצים הציווי הינו בלשון "אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת נַפְשׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשּׁרֵץ; וְלא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם; כִּי אֲנִי ה', אֱלקיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי..."

מה משמעות הבדל זה?

תחילה נברר מה הכוונה 'לא לשקץ הנפש'

חכמינו ז"ל הבינו שבכלל איסור זה הוא גם אכילת שאר דברים מאוסים, ויתר מכך, גם עשיית דברים מאוסים, וכלשון הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הל' כט-לא): "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם וכו', וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם', והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו...".

הדין שאסור לאכול מהתורה דברים מאוסים  מוזר מאד שהרי להלכה כל איסור אכילה שאכלו שלא כדרך הנאתו (כגון שעירב בו חומר מר) איננו אסור עוד באכילה מהתורה וכך נוהגים בהכנת תרופות וכד'. כיצד אם כן אוסרת התורה דבר שאין בו הנאה?

שאלה נוספת העולה מדיני השרצים הינה שלהלכה "תולעת שלא שרצה [על הארץ] מותר לאוכלה"

אם בשר התולעת הינו חומר האסור באכילה מה זה משנה אם היה על הארץ או לא?

את התשובה לשתי השאלות הנ"ל ניתן למצוא בסיפור הבא:

מסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל שפעם שאל אותו הנסיך איך אתם יש לכם דינים שאינם מתיישבים על פי השכל וההגיון ואין להם טעם, שהרי אצליכם תולעת שפירשה מן הפרי יש לה דין שרץ השורץ על הארץ וחייבים עליה כמה מלקיות ואם לא פירשה מן הפרי חשובה היא כהפרי ואינה אסורה ואיך השכל יסבול דבר זה, שלכאורה מה נשתנה גוף התולעת ברגע זו שפירשה?

כששמע הרב את שאלתו לקח מעל השולחן כף ריקה ואמר לנסיך שירוק בתוכה וירק הנסיך בתוכה ותיכף ומיד אמר לו הרב שיחזר את הרוק לתוך פיו. אך הנסיך מיאן בטענה שזה מאוס עליו.

אמר לו הרב מדוע הרוק מאוס עליך והרי ברגע זה הרוק היה בתוך פיך ומה נשתנה בהיותו בתוך הכף? השיב לו הנסיך שברגע שהרוק פרש מפיו נעשה מאוס עליו ואז אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר שכן הדבר בענין התולעת שכל זמן שהיא בתוך הפרי כיון שלא פירשה אינה נמאסת אך כיון שפירשה אפילו ברגע אחד נמאסת ולכן היא אסורה.

כלומר התורה לא אסרה עלינו את אכילת השרצים למרות שהם מאוסים אלא בגלל מאיסותם! ממילא גם יכלו חז"ל להרחיב האיסור לעוד דברים שממאיסים את הנפש וכן ניתן לתת הסבר להבדל בין תולעת שפירשה מהפרי לבין אחת שתמיד היתה בתוכו.

מה ההבדל בין ההסברים?

לפי ההבנה האומרת שהתורה אסרה אכילת בשר תולעים למרות מאיסותם הרי שלא אכפת לנו ממצבו הנפשי של האוכל בעת האכילה וברגע שנכנס בשר תולעת לפיו הרי זה איסור חמור בכל מקרה, בין נהנה באכילתו ובין שלא (וזה לא נכון להלכה...)

לעומת זאת אם מבינים שהאיסור הינו להמאיס הנפש אזי חייב להיות מודעות לאדם האוכל לכך שאוכל דבר מאוס, שזה מה שיוצר אצלו את 'שיקוץ נפשו'.

המשמעות ההלכתית של הדברים לעיל הינה, שרק אם ידוע לאדם שבמאכל שאוכל יש תולעים אז המאכל אסור ואילו אם הדבר לא ידוע לו אז גם אם יש שם תולעים המאכל מותר (ק"ו ממצב שיודע שיש תולעת רק שהיא 'לא פירשה').  כמובן שהידיעה יכולה להיות בין ע"י ראיית עיניו ובין שיודע כי סיפרו לו (אנשים שמאמין להם) שיש במאכל זה תולעים, המיאוס והאיסור יהי בשני המקרים.

המשמעות המעשית:

מאכל שאדם ראה שהיה בו תולעים וודאי אסור לאוכלו ללא שמנקה אותו היטב ומוציא את כל השרצים ממנו.

מאכל שמוחזק בנגיעות, כלומר ברוב המקרים יש בו תולעים צריך לבודקו לפני האכילה. דבר זה תלוי כמובן בעונת השנה ובתנאי שימור של המזון.

מאכל שלא מוחזק בנגיעות ניתן לאוכלו בלא בדיקה ורק אם ניכר לעין סימני התלעה כגון נקבים במזון וקורי תולעים חובה לבדוק המזון טרם אכילתו.

מזון שיש בו יצורים מיקרוסקופיים שלא ניכרים לעין רגילה מותר באכילה לכל הדעות.

ירקות שמומחים טוענים שהם מוחזקים בנגיעות

מזון שאדם רגיל לא מבחין בנגיעותם מותר כמבואר לעיל באכילה מצד שני אמרנו שידיעת האדם שהמזון נגוע נחשבת כאילו ראה התולעים בעצמו, ידיעה זו יכולה להגיע גם ממומחים שסומך עליהם.

ע"כ: כל מזון שידוע עליו שמוחזק בנגיעות יש חובה לבדוק היטב שאינו נגוע, אם הבדיקה הצליחה להוציא מליבו את החשש שבאכילתו המזון יאכל גם תולעים הרי שהמזון חוזר להיתרו ויכול לאוכלו על סמך בדיקתו.