האם הבן הרשע באמת לא היה נגאל ממצריים כפי שכתוב בהגדה?
השאלה לא כול כך מובנת לי, הרי ידוע מאמר חז"ל שרק מיעוט (חמישית או אף פחות מכך מעם ישראל שבאותו הדור) אכן נגאלו ממצרים ולכן אין פלא שאדם שמגדיר עצמו כלא שייך לכל ההתעסקות סביב הסדר (וקרבן פסח) לא היה נגאל ממצרים שהרי זה היה התנאי ליציאה מהגלות, ההשתתפות בזביחת אלוהי מצרים ומריחת הדם על משקוף הבית, מי שלא נהג כך לא נגאל.
אולי מתמיה אותך המציאות שגם גאולה אלוקית ומובהקת כול כך כמו שהייתה במצרים לא הצליחה לשכנע את כל העם להשתתף בגאולה, אך גם זה עניין מפורסם- די לקרוא את התיאורים לגבי "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" כדי להבין שהמציאות היתה מורכבת ובכלל לא כולם היו שותפים להתלהבות מעזיבת 'סיר הבשר' של מצרים.
כפי שידוע לנו מההיסטוריה (ובעיקר ידוע לנו מהתהליך שעבר על עמנו בפתחה של הגאולה האחרונה) מעולם לא זכינו שכל העם ירצה להשתתף בתהליך הגאולה וממילא חוסר רצון זה גרם לכך שרבים לא נגאלו מצד אחד ולכך שהגאולה עצמה נפגעה מאידך.
דוגמאות:
במצרים: כאמור לעיל, על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" אמרו חז"ל שהכוונה שרק כחמישית (ואולי אף פחות מכך) יצאו ממצרים ואילו רוב העם לא רצו כלל לעזוב את כל העולם המוכר במצרים ולצאת למסע נדודים במדבר לעבר ארץ לא נודעת שלא ברור מה יש בה הם אכן לא נגאלו ואו שהמשיכו לחיות במצרים בהתבוללות גמורה או שפשוט מתו במכת בכורות כפי שמציע המדרש.
גם בין אותם שכן הצטרפו למסע היו רבים שבכל רגע של קושי בתהליך הגאולה בכו שהם 'רוצים לשוב למצרים וכל הגאולה הזו לא שווה כלום', בבכיות אלו אכן גרמו לכך שהגאולה התארכה מאד ובסוף יצאה חלושה מכפי שהיה רצון ה' במקור.
גם בזמן שיבת ציון מגלות בבל מתואר שרק 'דלת העם' עלו מבבל ונראה שהמצב היה חמור כ"כ עד שנאלץ הסופר להוסיף לחשבון העולים גם את הבהמות כדי 'לנפח' קצת את המספר:
"סו כָּל-הַקָּהָל, כְּאֶחָד--אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים. סז מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה--שִׁבְעַת אֲלָפִים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה; וְלָהֶם, מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת--מָאתַיִם, וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. {ס}
סח גְּמַלִּים, אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה; {ס} חֲמֹרִים--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. "
על עליה זו אמרו חז"ל שראויים היו ישראל שייעשו להם ניסים כניסי מצרים אלא שגרם החטא (שהרוב העדיפו להשאר בגלות בבל) וגלות זו שבתחילתה נהנתה מתמיכה חזקה מצידו של כורש המלך הפכה לאפיזודה כמעט נשכחת בימי עמנו (לקח מעל 100 שנים עד שהיישוב היהודי בארץ הצליח ליצור מסגרת מבוססת דיה).
שוב פעם ראינו תהליך דומה מאד בעת הגאולה האחרונה, שלאחר הצהרת בלפור שאיפשר ועודד עליית כל היהודים לארץ ששוב החלה להיות פוריה לקראת בניה השבים אליה (1) , רק מעטים נענו לקריאה ובסוף לא רק שלא זכינו שתתמלא הארץ ביהודים הלכה היא והתמלאה בערבים שהם דווקא זיהו את פריחתה של הארץ והחלו לנהור אליה מכל מדבריות הסביבה. אחרי היהודים, גם השלטון הבריטי (בדומה למה שקרה גם עם הפרסים בימי כורש) הפנה עורף להצהרתו והחל להצר צעדי עליית היהודים עד שהגענו למצב הנורא שבימי השואה גם כשכבר 'רצו' גולי אירופה לעלות לארץ כבר נחסמה בפניהם הדרך לעשות כן וכך מאומה שמנתה בשנת 1939מס' שיא (2) של כ16 מליון יהודים לא נגאלו משם אלא כמה מאות אלפים בלבד.
לכן אין להתפלא כלל על הנאמר בהגדה שהיו אנשים ש'לא היו נגאלים' שהרי יש כאן תיאור מדוייק מאד של ההסטוריה של עמנו.
האם זה סיבה לקרוא להם רשעים?
מסופר על ריש לקיש, שהיה אמורא ארצ-ישראלי, שהיה אומר שהוא 'שונא את היהודים הבבליים' (3) בגלל שהם גרמו לחורבן הגאולה של שיבת בבל וראה בהם את האחראים לכל האסונות שבאו על העם אחר כשלון שיבת ציון ובכללם מליוני הרוגים במלחמות עם היוונים והרומאים (ובימנו עשרות אלפי הרוגים במלחמות עם הערבים).
בבית שני (ובגאולה האחרונה) היה צורך לעזוב את הבית הנח בגלות ולעלות לבנות ארץ שוממה וחרבה, מי שלא היה מוכן לכך נותר בבבל וגרם לכך שגאולה זו לא צלחה (בבית שני), או לפחות התעכבה ובאה בקשיים גדולים (כבימנו). מצד זה וודאי מוטלת עליו אחריות רבה להשלכות החמורות של התנהלותו. אם מבינים את האחריות שיש לכל יהודי (בוודאי שיש הבדל בין מנהיג ציבור לאדם פרטי ובין מי שיכול לעלות בקלות למי שהדבר קשה לו יותר) להשתתף בפועל בגאולה ואת האחריות שיש לו לכל עיכוב בה, הכינוי 'רשע' שנאמר על המעכבים אותה מקבל משמעות עמוקה ורלוונטית הרבה יותר מאשר המושג המוכר של רשע- 'לא מקיים את הלכות השו"ע כראוי'. אומנם כמובן שבדיעבד לא נכנה חלילה את היהודים הקדושים שנרצחו בשואה על יהדותם 'רשעים' ח"ו שהרי לא במזיד נמנעו מלעלות לארץ וכן וודאי חזרו בתשובה על משגה זה בגטאות השונים והיו מוכנים לטוש כל רכושם ובלבד שתינתן להם האפשרות לעלות לארץ. האמירה הזו נועדה לאוזני האנשים החיים, אותם שיש בידם את היכולת להשתתף בגאולה ולחזק אותה בעלייתם לארץ או בחיזות היהודים בה לפחות ובכ"ז תשובתם הינה 'מה העבודה הזאת לכם?' לא רק לא עוזרים אלא אף מפריעים לגאולה, עליהם לדעת את אחריותם לגורלם ולגורל אחיהם שנפגעים ממעשיהם, אנשים כאלה וודאי מתאים להם כינוי גנאי זה.
-----
(1) במשך ימי הגלות הארוכים היתה הארץ מקוללת ולא נתנה כמעט פירות, לכן מעולם לא התקיים כאן יישוב רציני של נוכרים. כך מתאר מרק טווין את מראה הארץ בשנת 1867: "...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."
לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא (עמ' 126):
"...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."
(2) ראו כאן. באופן טבעי הקב"ה סידר שהן טבע הארץ יאפשר את הגאולה וכן חל ריבוי מדהים בעם באותו הזמן, אילו היינו זוכים לנצל שילוב זה כראוי וודאי שמצבנו כיום בארץ היה טוב לאין ערוך לעומת מצבנו (הטוב ב"ה) כיום
(3) יומא ט- ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה