מה זה "תוהו ובוהו"?

שאלה

מה זה "תוהו ובוהו"?

תשובה

מדובר על ביטוי שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך וגם זה בהקשר למציאות שקודם בריאת העולם המוכר לנו ולכן אין לנו באמת דרך לדעת בצורה טובה מה כוונתו.

נוסף לבעיה הקודמת ישנה בעיה מהותית נוספת והיא שכל מעשה הבריאה הינו סוג של סוד שלפי חז"ל לא ניתן לגלותו אלא לאנשים בודדים בכל דור, דבר שגרם לשכחת והעלמות ידע זה מעמנו.

למרות המכשולים הנ"ל חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר ניסו לבאר לנו המושג בין אם ע"י השוואת חלקי הביטוי 'תוהו' ו'בוהו' למילים דומות בתנ"ך ובין ע"י נסיון להבין הביטוי מההקשר שבו נכתב.

ברמת הפשט יש הסכמה שכוונת הביטוי היא כזו: תהו ובהו - ענין שממון וריקות

בהתייחס להקשר שבו מופיע הביטוי (כהקדמה לתאור הבריאה) מבאר רבינו בחיי (וכך מקובל בין חכמי ימי הבנים) שהכוונה ל'חומר היולי'- חומר חסר צורה שיכול להווצר ממנו כל דבר שהוא, בסיס ליצירה הבאה אח"כ.

להרחבה אביא כאן כמה מהפירושים עצמם:

תרגום אונקלוס בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

וארעא הות צדיא וריקניא

תרגום ירושלמי בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

(ב) וְאַרְעָא הֲוַת תַּהֲיָא וּבַהֲיָא וְצָדוּ מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא וְרֵיקַנְיָא מִכָּל בְּעִיר

כתר יונתן בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

והארץ היתה תוהו ובהו שוממה מבני אדם וריקה מכל בהמה

רש"י בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

(ב) תהו ובהו - תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה:

תהו - אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]: בהו - לשון רקות וצדו:

רד"ק בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

(ב) תהו ובהו - ענין שממון וריקות והוא"ו בשניהם תמורת ה"א למ"ד הפעל:

/השלמות/ והארץ היתה תהו ובהו - אחר שזכר בפסוק הראשון כי בראשונה ברא שמים וארץ ובכלל ארץ היסודות, אמר, כי לא היתה בריאת הארץ בתחילתה מבריאת (כבריאת, המ"ל) השמים כי השמים נבראו בשלמותם כלם הגלגלים שהם תשעה עם צבאות השמונה כוכבי אור שהם שבעה בשבעה גלגלים והגלגל השמיני שבו שנים עשר מזלות ושאר צבא השמים, והגלגל התשיעי שאין בו כוכב המקיף הכל ומניע כל הגלגלים עמו פעם אחת בכל כ"ד שעות, והארץ בתחילת בריאתה לא היתה בשלמותה, כי היתה תהו ובהו, כלומר ריקה מכל בריאה שלא היה לא בה ולא עליה דבר, כי היתה כלה מכוסה במים כמו שהמציא הטבע ברצון האל הממציא הטבע. ובדברי רז"ל (ב"ר ב') תהו ובהו, היתה הארץ תוהה ובוהה, אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים חיים והתחתונים מתים. הנה למדנו מזה שארבע היסודות גופים מתים אין להם רצון ובחירה אלא מטבע שהונח בהם, ואם יצא אחד מהם ממקומו בהכרח ישוב למקומו בסוד [בסור, המו"ל] המכריח בטבעו בתשעה (? בתנועה? ק.) ישרה:

חזקוני בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

(ב) והארץ היתה תהו הארץ הבנויה עכשיו כבר היתה תוהו. כשנבראת בתחלה היתה תהו ובהו כלומר שממה וריקנית שלא היה בה עשב אדם חיה ובהמה עוף ודגים רמש חשך אור ורוח כתרגום ירושלמי וארעא הות צדיא מבני אנשא וריקניא מן בעירא שהרי היו מים על פני כל הארץ. תהו כמו ויתעם בתהו לא דרך ראיתי את הארץ והנה תהו. ואין לפרש קודם בריאתה היתה תהו ובהו דא"כ היה לו לכתוב והארץ היה תהו ובהו כלומר מה שעכשיו ארץ היה כבר תהו ובהו אבל מדקאמר היתה אארץ קאי. ד"א והארץ היתה תהו ובהו דבר הכתוב על העתיד פי' קודם שברא הקדוש ברוך הוא את השמים ואת הארץ היתה תהו ובהו אותו מקום שהארץ עתידה לעמוד בו וכן על פני תהום על פני מקום שהיה התהום עתיד לעמוד בו. וכן מרחפת על פני המים שהרי ענינים אלו עדיין לא נבראו ויש כמה ענינים שלא נתפרסמה כאן יצירתם כגון מלאכים ומעשה מרכבה וגיהנם אלא רק דברים שאנו רואים בעולם, ואפילו ויטע גן בעדן לא נכתב אלא מפני סרחונו של אדם שנתגרש משם, אך הכתוב כולל יצירתם בבת אחת כדכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ואומר אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם. ואומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם כלומר הימים וכל אשר בהם. ואל תתמה על תיבת היתה שהיא לשון נקבה ומדבר על ענין זכר שכן דוגמתה מצינו ויראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח וארון האלקים נלקחה ואם ככה את עושה לי ותכל דוד המלך. וי"ו דוהארץ יתירה היא כמו וא"ו דולא נחם אלקים וכמוהו רבות. והארץ היתה תהו ובהו לא נאמר לשון זה גבי שמים אלא מפני כבוד שכינה ששורה בהם ולפי סברת התלמוד משמע שגם הם תהו ובהו נבראו וצריך לפרש וסביבות קצות הארץ ברא תהו ובהו.

רבינו בחיי בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

(ב) והארץ היתה תהו ובהו. הוא החמר שאין בו ממש ואין השם נתפס בו, והוא מלשון רז"ל: (קידושין מ ב) כתוהא על הראשונות, שאם בא אדם לגזור בו שום דבר תוהא ונמלך לקרותו בשם אחר, לפי שלא לבש צורה שיתפש בה השם, והחמר הזה נקרא בלשון התורה "תהו", ובלשון הפילוסופים היולי, "ובהו" הוא הצורה הנלבשת לחמר, והיא מלה מורכבת: בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה, ומזה אמר הכתוב: (ישעיה לד, יא) "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו", ייחס הקו לתהו, שהוא החמר שאין בו ממש, לפי שהקו הוא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות, והמלה נגזרת מן: (תהלים מ, ב) "קוה קויתי ה'". ויחס האבנים לבהו שהוא הצורה, לפי שהאבנים הם צורת הבנין. ויבא הקשור בשני הכתובים אלה: בתחלה ברא יש מאין בעל הכחות כלן חומר השמים וחומר הארץ, והארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו, כלומר חמר אין בו ממש והיתה בהו שהלביש אותה צורה, והזכיר הכתוב ארבע יסודות שיש בצורה זו, והם: אש ורוח והמים והעפר, ומלת "הארץ" כוללת ארבעתם, והוא כלל העולם השפל, ואף ע"פ שיסוד העפר הוא אחרון הזכירו ראשון ובו ידבר, ועל כן התחיל מן הארץ שהיא הנקודה, והפילוסופים קראוה נקודה לפי שהיא למטה מן הגלגלים נתונה בתוכם כנקודה בתוך העגול, וקראוה נקודה, לפי שהיא קבועה וקיימת, אין לה תנועה כלל בכללה רק בחלקיה, כענין שכתוב: (קהלת א, ד) "והארץ לעולם עומדת", והנה היא בהפך מן הגלגל העליון המקיף, כי זה עליון בתכלית הדקות והזכות, וזו תחתון בתכלית העובי והעכירות. ואחר שהתחיל מן הארץ חזר לסדר היסודות בסדור הראוי, והוא: האש והרוח והמים, הזכיר "וחשך", הוא האש היסודית שהיא חשוכה, והקדימו לרוח מפני שהאש מקיף על הרוח, והקדים הרוח למים כי הרוח מקיף על המים והמים מקיפים על הארץ. והסדר הזה בעצמו מצאנו בספר קהלת ובספר איוב, וכשם שהתחיל כאן מן הנקודה שאמר "והארץ היתה תהו ובהו" כן התחיל בספר קהלת מן הנקודה, שנאמר: והארץ לעולם עומדת, והזכיר אחרי כן (קהלת א, ה) "וזרח השמש ובא השמש", זהו יסוד האש, ואמר אחרי כן: סובב סובב הולך הרוח, ואמר אחרי כן: כל הנחלים הולכים אל הים, וכן באיוב התחיל מן הנקודה ג"כ שאמר: (איוב כח, כד) "כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה", זהו יסוד האש, (איוב כח, כה) "לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה", הוא הסדור עצמו שבכאן בספר בראשית, גם בספר קהלת, לפי ששלשתם ספרי המחקר, ודבריהם מיוסדים על חכמת הטבע, והודיענו הכתוב בכאן באמרו "והארץ היתה תהו ובהו", כי הארץ לבשה צורה, והחשך שהוא האש מקיף למעלה מן המים והעפר מעורבים שקרא לשניהם יחד תהום, כמי הים שהעפר מעורב בהם והם נקראים תהום כענין שכתוב: (יונה ב, ו) "תהום יסובבני", והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים. ומה שאמר "ורוח אלהים" היה ראוי לומר "והרוח" אבל ייחס הרוח לשם אלהים לרוב דקותה, אף על פי שהאש דקה יותר מן הרוח, כיון שהוציא האש בלשון חשך לא רצה ליחסו אל השם יתברך.

וע"ד המדרש: (ב"ר א, ד) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בזכות ג' דברים נברא העולם. בזכות חלה, בזכות מעשרות, בזכות בכורים, אין ראשית אלא חלה, שנאמר: (במדבר טו, ב) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו", ואין ראשית אלא מעשרות, שנאמר: (דברים יח, ד) "ראשית דגנך", ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר: (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך", ועוד אמרו: בזכות משה שנאמר: (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו", וכל המצות האלו דרך אחד להן וכלן רמז על אחדות החכמה הנקראת "ראשית", וכן מלת "בראשית" בתרגום ירושלמי: בחוכמתה, כי מצות הבכורים רמז לאחדות, וכן מצות המעשר, כי חשבון י' מפרש ומגלה כח האחד, וכן החלה מצוה יחידה בעיסה, ומה שאמר בזכות משה, לפי שמצינו בו ראשית ומשם זכה לקבל התורה, ואם תשכיל תמצא כי מלת "בראשית" תרמוז על בנין בית ראשון שעמד ת"י שנה, כמנין: (ויקרא טז, ג) "בזאת יבא אהרן אל הקדש", וכבר ידעת מאמר רז"ל (פסחים נד א) שבית המקדש נברא קודם השמים והארץ, ומפני זה הקדים מלת "בראשית ברא" ואחר כך "את השמים ואת הארץ", ולפי שעתיד ליחרב אמר: והארץ היתה תהו ובהו, לפי שנסתלקה שכינה מישראל:

ריקאנטי בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק ב

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וגו' [שם ב]. החל מסוף המעשה שבו נגמר הבנין, ואמר כי הארץ הנזכרת למעלה בטרם שתאצל מעלת העלות יתברך ויתעלה, היתה דבר המתהא את בני אדם, מפני שאין שם לא ממש ולא צורה, ואחרי אצילותה חזרוה לבהו, ומלת בהו כמו בו הוא, ורז"ל אמרו [חגיגה יב ע"א] תהו זה קו ירוק המקיף את העולם כלו, בהו אלו אבנים מפולמות שנאמר [ישעיה לד, יא] ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. יש מחכמי הקבלה מפרשים קו ירוק היא התשובה, אבנים מפולמות הם אבני הבנין הדומין לשש קצוות. והנה מקו הירוק הנרמז נמשך תחילת העולם ובנינו, שנאמר [תהלים פט, ג] עולם חסד יבנה, והנה בהו מלביש את התהו, כי תהו מורה על דבר שאין ניכר בו לא ממש ולא צורה, ובהו מורה על יישות, אף כי שניהם רוחניים, מ"מ אבני הבנין פעלתם בתחתונים יותר מן התהו:

ספר הבהיר [אות ב] א"ר ברכיה מאי דכתיב והארץ היתה תוהו, מאי משמע היתה שכבר היתה, ומאי תהו דבר המתהא את בני אדם, ומה בהו, אלא תהו היתה וחזרה לבהו, ומאי בהו, דבר שיש בו ממש דכתיב בהו, בו הוא. ספר הזוהר [ח"א ט"ז ע"א] והארץ היתה מקדמת דנא היתה דוקא. ענין אחר, והארץ היתה אחרי אצילותה, הויה שיש בה בה תהו ובהו, ר"ל מקבלת מזרועות עולם הנקראים תהו ובהו, ובעבור כי עיקר קבלתה הוא קודם מן התוהו על כן הקדימו, כענין שאמרו רבותינו ז"ל [יומא טז, ע"ב] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, כי כן הוא בענין הייחוד, וזה סוד גדול יתבאר בסוד המזבח בגזירת האל:

ספר הבהיר [אות יא - יב] גם את זה לעמת זה עשה האלהים [קהלת ז, יד], ברא בוהו ושם מקומו בשלום, ברא תהו ושם מקומו ברע, בוהו בשלום דכתיב [איוב כה, ב] עושה שלום במרומיו, מלמד שמיכאל שר ימינו של הקדוש ברוך הוא מים וברד, וגבריאל שר שמאלו אש, ושם שלום ביניהם מכריע, והיינו דכתיב עושה שלום במרומיו. ומנלן דבהו הוא רע, דכתיב [ישעיה מה, ז] עושה שלום ובורא רע, הא כיצד, רע מתהו ושלום מבהו. ברא תהו ושם מקומו ברע שנאמר עושה שלום ובורא רע, ברא בהו ושם מקומו בשלום שנאמר עושה שלום במרומיו. הנה רמז מכאן כי תהו הוא מקום הרע רמז למדת הגבורה שנאמר בה [ירמיה א, יד] מצפון תפתח הרעה, ובהו מקום השלום:

ספר הזוהר [שם ט"ז ע"א] תהו מדורא דזוהמא קינא דפסולתא. בהו ברירו מגו פסולת, ואתיישב ביה תהו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא, השתא איהו בדיוקנא כד אסתכלו ביה לית ביה דיוקנא כלל, לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי, בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא, אבנין משקען גו גליפא דתהו, נפקי גו גליפא דמשקען תמן, ומשם תועלתא לעלמא בציורא דלבושא משכי תועלתא מעלא לתתא. ואף לפירוש הראשון שפירשנו בתהו ובהו יתיישב לפירוש זה השני, כי הארץ כלולה מהתשובה ומו' קצוות.

עני"ן אח"ר, הארץ הנזכרת אחרי אצילותה קודם קבלתה השפע, היתה תוהא ובוהא והיתה מתאוה להתעלות אל האור הגדול ויאיר יי' פניו אליה:

ספר הזוהר [ח"א ל' ע"ב ול"א ע"א] והארץ כד אתהדרת למיתב באתרה ואתפרשת מסטרוי, הוה תוהא ובוהא לאתדבקא בשמים כחדא בקדמיתא, בנין דחמית לשמים נהירין והיא אתחשכת, עד דנהורא עלאה נפיק עלה ואנהיר לה, ותבת באתרה לאסתכלא בשמי' אפין באפין, וכדין אתתקנת אדעא ואתבסמת. וזה המשל מכוסה והמעין חתום יתבאר הכל בסוד קטרוג ומיעוט הלבנה, וגם בענין אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד [חולין ס ע"ב], וגם במאמר הלבנה [שם] בוכי בשביל שאמרתי דבר הגון שהזכירו רבותינו ז"ל, והבן. וזהו המשל הנזכר בבראשית רבה [ב, ב] משתי שפחות ושני עבדים, אמר שם למלך שקנה שני עבדים שניהם באוני אחת ובטימי אחד, על אחד גזר שיהיה נזון מטמיון, ועל אחד גזר שיהיה יגע ואוכל, ישב לו תוהא ובוהא, אמר שנינו בטימי אחת זה ניזון מטמיון ואני ביגיעתי אתמהא, כך ישבה הארץ תוהא ובוהא, והבן זה.

וחשך על פני תהום [שם]. זהו האמור בספר יצירה [פ"א מ"ה] עומק רום ועומק תחת, כי החשך רמז לאויר הקדמון, ונקרא כך כי הוא חשך לגלות מה שבתוכו, כי קודם שעלה במחשבה לבריאת העולם היה האויר הקדמון עומד במהותו ובאמתו, אין מי שיוכל לדעת כיצד, אבל סתרי ההויות כולם היו נעלמות בעמקי האין, עד שנאצלו כל הדברים הנאצלים מפליאת האחדות, וזה רמז באמרו וחשך על פני תהום, ומלת תהום רומזת לשכינה שנאמר [להלן מט, כה] ברכת תהום רובצת תחת, כי היא באחרית הבנין. זהו שנאמר במתן תורה [חבקוק ג, י] ראוך יחילו הרים זרם מים עבר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, ר"ל כי במתן תורה ראוך ישראל יחילו, הרים לשון הורים רמז לזרועות עולם שנאמר [להלן מט, כו] על ברכות הורי. וזרם מים, מים העליונים הבאים מן החסד. נתן תהום קולו, היא השכינה. רום ידיהו נשא, ר"ל כי השכינה נתעלת במרום מרומים, הוא המקום הנקרא רום מעלה כענין נעוץ סופו בתחילתו. ובאמרו ידהו ולא אמר ידו רמז להתעלות ה' ספירות אחרונות בה' עליונות חמש כנגד חמש.