חיוב נשים בקריאת התורה

שאלה: האם נשים יכולות לעלות לתורה?

תשובה:

משה ועזרא הסופר תיקנו שיהיו ישראל קוראים בתורה בכל יום שני, חמישי, שבת ובמועדים המיוחדים. מעיקר התקנה נשים יכלו לקרוא בתורה כחלק מהציבור ולמעשה נראה (מקורות בהמשך) שעיקר התקנה של הקריאה הציבורית בימי החול לפחות נתקנה לטובתן (כנראה מפני שהן לא מצוות ללמוד תורה בכל יום כגברים). ברבות הימים המצב המוסרי של העם פחת ועירבוב של נשים וגברים בשעת התפילה נתפס כעניין לא מכובד כלפי התפילה, דבר זה הוביל להלכה המחודשת ש'אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור'. וכך היה המנהג הפשוט בכל קהילות ישראל מימי חז"ל עד לפני שנים לא רבות. לאחרונה החלו להתרבות מניינים שלא רואים שום 'פחיתות כבוד' לציבור ולתפילה ממצב שבו אשה קוראת או עולה לתורה, ולכן מניינים אלו נוהגים להעלות נשים לקריאת התורה. כאמור יש למנהג זה מקור בעיקר התקנה של קריאת התורה אך גם יש בזה שינוי מהמנהג הרגיל של קהילות ישראל.

כמובן שאם ברור שהמציאות שבשלה נהגו עניין מסויים השתנתה ניתן גם לשנות את המנהג ויש לכך דוגמאות רבות, עם זאת חשוב לזכור שהסמכות לבחינת המציאות וקביעת ההלכה המתאימה לה נתונה לחכמי התורה המובהקים שבדור שזהו תפקידם. עם זאת במקרה ויתברר שנהיה מנהג חדש שנהוג בקהילות רבות וגם יש למנהג זה יסודות בתורה ניתן יהיה לנהוג כמנהג זה גם אם היוזמה לחידוש המנהג באה מ'למטה' ולא מרבני הדור. במקרה זה אחריות הרבנים תהיה רק לוודא שהמנהג החדש אכן מתאים להלכה.

המקור למרכזיות הנשים בתקנת הקריאה בתורה:

מגילה כב ע"ב:

"בשני וחמישי בשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא... בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא..."

רש"י: ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:

... ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד'
תוס':
ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה.  וקשיא  דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (דף יח. ושם) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה? ויש לאמר דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל:

מעיון בסוגיית הגמרא נראה שלא רק שהנשים היו 'שייכות' לתקנת קריאת התורה אלא נראה שעיקר התקנה של הקריאה הציבורית נתקנה לטובתן.
כמות העולים בקריאת התורה בכל מועד אמורה להקבע בפשטות לפי רוב או על כל פנים עיקר הציבור, אם כן אם הגברים שצריכים ללכת לעבודה בראש חודש, ולא יכולים לשמוע עליית רביעי בגלל ביטול מלאכתם היו העיקריים בתקנה הרי שבראש חודש היו עלים רק 3 עולים שהרי לגבי הגברים נחשב זה יום הראוי למלאכה וביום כזה תקנו רק 3 עולים.
מהעובדה שכמות העולים נקבעת בהתאם ל"מנהגי" הנשים ובהתעלם מ"הלכות" הגברים מורה שעיקר תקנת הקריאה בציבור הייתה לנשים!!! (כנראה בגלל שגברים מחוייבים בת"ת בכל יום גם בלא תקנה מיוחדת זו)

כיצד נבין אם כן את הברייתא של כג ע"א-
"תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור "
בברייתא זו משמע ש"אפילו נשים עולות" ואילו לדברינו הן העיקריות בתקנה?
שתי תשובות אפשריות:
א: יש הבדל בין תקנת הקריאה בשבת ששם העיקר הגברים, לקריאת ימי חול ששם נשים העיקר (למה? לא יודע)
ב: הברייתא נאמרה לאחר שחז"ל קבעו ש"אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור" וממילא היה חידוש גדול בציון העובדה שבמקור אשה יכלה לעלות למניין שבעה, ולא אמרו את החידוש הגדול  שהן היו העיקר בתקנה הקדומה כיוון שזה היה מעורר תמיהה על תקנת חז"ל ש"לא יעלו".

נקודה מעניינת  לדבר:
א: אין צורך במניין גברים לקריאת התורה (כמבואר שהברכות לא צריכות מניין אלא ציבור)
ב: בתעניות יכולה אשה (ואף קטן) מתענה להשלים את סך המתענים כדי לקרוא "ויחל" גם בלא להזדקק ל6,7,10 גברים מתענים דווקא.
ג: בהשתנות הגדרת "כבוד הציבור" למציאות שנשים עוסקות בעסקי ציבור ייתכן וראוי להחזיר התקנה למקורה ולחייב הנשים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי ובוודאי שבראש חודש (כמובן צריך לאפשר להן לעלות שאא לא כן לא ישמעו לנו ש"חייבות הן". אומנם ייתכן שכיוון שבימינו נשים חכמניות הן ויכולות ללמוד תורה בביתן הרי שחזר דינן להיות כגברים שיכולים להפטר על ידי תלמוד תורה בביתן)

האם באמת יש חובה להשתכר בפורים, מה העניין במצווה זו?

תשובה בקצרה

לפי הגמרא המצווה הינה רק להתבסם שזה לא שכרות גמורה אלא רק מציאות של קלות דעת, המטרה בביסום זה הינה לאפשר לנו לראות השגחת ה' במציאות למרות שהחושים הגשמיים לא מכירים בכך.  אוסיף אף ששכרות גמורה הינה אחד הדברים שנאמר עליהם ש'הקב"ה שונא אותם' ולא ידוע לנו על דברים חיוביים שנגרמו משכרות גמורה בפורים בעוד שסיפורים שליליים וחמורים מתרחשים בכל שנה.

הרחבה:

בגמרא מופיע הציווי בלשון הבאה: "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"

 יש לשים לב שצריך להגיע למצב שלא מבדיל בין העובדה שהמן ארור לכך שמרדכי ברוך.

אומנם אין כלל חיוב שיתבלבל לחשוב שהמן הוא הברוך ואילו מרדכי ארור ח"ו (שזו דרגת שכרות כמעט בלתי אפשרית).

בהבנה הראשונה ה'מבוסם' יודע שהמן ארור ויודע ידיעה גמורה שמרדכי ברוך ורק לא יודע מה 'בינהם'. אבל מה בדיוק לא ברור בהבדל בין המן הארור למרדכי הברוך?

השכל שלנו נוטה לחפש את הסיבה למאורעות החיים הנקלטים לו בחושיו וכל דבר מנסה לקטלג לפי "טוב או רע לי". בקריאה פשוטה של המגילה קופץ מייד שכלנו ומסביר לנו שההצלה הינה תוצאה מפעילותו של...(כאן יש שני סוגי אנשים):

חלק (ואולי הרוב) יתלו ההצלה במרדכי הברוך שאנו מברכים אותו על טרחתו להצלתנו ועל כן מכירים לו טובה. שאר הקוראים (אותם שהעמיקו יותר בקריאת הפשט) יכולים לחשוב שההצלה באה ב'זכות' הרשעות של המן שהגדיש סאת יהירותו, חוצפתו ומידת האיום ששידר כלפי המלך, עד שהביאה אותו התנהגותו לתוצאה הבלתי נמנעת- המלך כועס עליו על האינטימיות שלו עם אסתר ועל רצונו לפגוע במי ש"דיבר טוב על המלך" ומורה לתלותו. או כפי שרגילים לומר במקרים כאלה "הרשעה מכלה את עצמה".

מי הצודק אם כן, האם הסוברים שההצלה באה בזכות מרכי הברוך או התולים אותה בהתנהגותו של המן הארור? התשובה היא ששניהם צודקים וטועים באותה מידה.

אלא שזה כמובן לא ייתכן, שהרי אם הראשונים צודקים והרשעה הינה הגורם להצלה אין כלל חשיבות למרדכי, ואילו מצדדי מרדכי צודקים הרי שהיה מצליח גם ללא שהיה המן ארור ודי היה בזכותו וברכתו בעיני המלך כדי ש'יתהפך' המלך על מי שינסה לפגוע בו, מיהו אם כן הגורם היסודי להצלה?

ונוסיף שאלה נוספת: השכל האנושי הצליח להסביר כיצד באה ההצלה לעם ישראל בצורה טבעית בין על ידי רשעת המן ובין על ידי חסידותו של מרדכי שהציל המלך. אך היכן נכנס כאן מלכו של עולם, האומנם באמת אין מקום לשמו בסיפור המגילה?!?

על שתי השאלות הנ"ל ענה רבא: הסתירה קיימת רק כל עוד השכל הטבעי פועל רק לפי החושים הגשמיים. אבל כאשר תתבסם קמעה ותחליש כח שכלך תהיה פתוח להבין שמתחת לסיבות הרציונאליות שמהוות את מאורעות הזמן (ובהן שייכת הסתירה) יש רובד נסתר ואלוקי שהוא באמת הסיבה הראשונה לכל קורות העולם וזה יהיה ברור לך למרות ששם ה' כלל לא גלוי לחוש הראיה בסיפור המגילה. על ידי הביסום האינטואיציה תגלה לך שיש להודות ולשבח לקב"ה שהוא באמת סובב ההצלה לעם ישראל, וכיוון שהוא מקור כל הכוחות הרי שהוא יכול להביא הגאולה בשני כוחות סותרים והוא אכן יכול לרתום גם את הרשעה וגם את הברכה להצלתנו ("רווח והצלה יעמוד ממקום אחר"). הכרה זו הינה הכרה עליונה יותר מההכרה הרגילה שיש בכח השכל לברר לנו, ולשם כך אכן נצרכים אנו לביסום קל כדי לגלותה שהרי כל עוד שולט השכל האנושי אינו מכיר באמת בכך שיש סיבות הנסתרות מעיני (אומנם ייתכן וידה בכך בפיו אך ללא הביסום לא יהיה ליבו שלם עם אמירה זו).

האם יש צורך בכשרות למוצרי קוסמטיקה?

האם יש צורך בכשרות למוצרי קוסמטיקה? קרמים לגוף, לידיים, לפנים. איפור, שפתון?

תשובה:

הגמרא במס' יומא לומדת מהפסוק " ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" שאסור לסוך בשמנים ביום כיפור כמו שאסור לאכול ולשתות ביום זה וכך גם נפסק להלכה (אומנם מוסכם שבניגוד לשותה מים בפיו, אין חיוב כרת על הסך ביום כיפור). דין דומה נאמר גם לגבי סיכת שמן של תרומה, שמותר לשימוש רק לכהנים טהורים וגם זאת באותו הנימוק כמו ביו"כ.

מהסוגיות הללו היו ראשונים ופוסקים שהתייחסו להיבלעות החומרים הקוסמטיים בתוך העור כאל שתייתם ולכן מצריכים שיהיו כשרים. יסודות גישה זו עתיקה היא והמשנה ברורה כתב שיש לחשוש לדעה זו אם אפשרי הדבר.

כמו כן יש מוסיפים שאפילו אם המוצרים פגומים בטעמם מאד (ולכן לא אסורים באכילה) הם עדיין נחשבים כאסורים לסיכה שהרי עובדה היא שהאדם שסך בהם רוצה 'לשתותם בעורו' ולכן הטעם הפגום לא מבטל כאן את איסור הסיכה למרות שמפקיע את איסור האכילה והשתיה. אומנם מקובל לומר שאם מדמים סיכה לשתיה לגמרי אז כמו שבטל איסור שתיה מדבר פגום בטעמו הוא גם פוקע מלסוכו על העור.

הדעה הרווחת מקלה וסוברת שאין באמת לדמות סיכת חומר על העור לשתייה (מלבד לדיני יו"כ ותרומה). גם לגישה זו יש מקורות נכבדים להסתמך עליהם וכיוון שמדובר בספק איסור דרבנן בלבד ניתן בהחלט להקל בדין זה.

בעיה נוספת בתכשירים אלו:

בעבר (וכנראה שגם היום) היו מערבים בחלק מהתכשירים חומרים שאסורים בהנאה כמו חלב (בצירי) בהמה וכן חומרים שיש בהם איסור חמץ בפסח. מכיוון שאיסור הנאה לא תלוי רק בשאלה אם אוכלים אותו הרי שהנאה ע"י סיכת חומר אסור בהנאה יכולה להיות אסורה למרות שאין בעיה באכילת אותו דבר.

עם זאת להרבה שיטות גם האיסור של איסורי הנאה פוקע מדבר שלא ראוי לאכילת כלב ולכן למעשה תכשירים מסוג זה (שכלב לא יאכל מהם) לא חייבים הכשר והרוצה להחמיר יש לו על מי לסמוך ואינו מנהג שטות כלל.

1  רמב"ם הלכ' תרומות פ' יא: התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה, שהסיכה היא כשתייה, שנאמר: ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. והשתייה בכלל אכילה לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך...

2 ובמיוחד שגם ביו"כ נראה שהדין רק מדרבנן ולא אסור מהתורה ולכן אין באמת לדמות שתיה לאכילה

3 ט"ז יורה דעה סימן קיז :

כתב ב"י בשם א"ח דאסור לסוך בשרו בחלב חזיר דסיכה בכלל שתייה היא ונראה דלא קי"ל כן דבהדיא כתב התוספות פרק בתרא דיומא (דף ע"ז) דמותר לאדם לסוך בחלב דלא אשכחן סיכה כשתיה אלא ביום כיפור ואיסורי הנאה משום דאיכא אסמכתא אבל חלב דהיתירא הנאה מותר וכ"כ בפרק בנות כותים בשם ר"ת וכ"כ ב"י סי' קכ"ג בשם רשב"א בתשובה שמותר לסוך בחלב חזיר אפילו שלא במקום סכנה. אלא שבאו"ה סוף כלל ל"ט ראיתי שכ' דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל אדם בריא משום תענוג לא וע"כ אין לסוך תינוק בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג אבל מניחין עובד כוכבים לסוכן ולהאכילן שאין (אומר) [אמור] להזהיר גדולים על הקטנים אלא לסוך אותם בידים עכ"ל וכן עיקר ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי:

4

למעוניינים בהרחבה ניתן לקרוא המאמר הבא

האם צריך תעודת כשרות

האם מותר לאכול במקום ללא תעודת כשרות, אף שאני יודע שהוא כשר, מה ההבדל בין זה לבין לאכול אצל חברים?

האם צריך תעודת כשרות בתחנות דלק?

תשובה

התורה התירה לכל יהודי לסמוך על יהודי אחר בכל ענייני איסור והתר (עד אחד נאמן באיסורים)  ולכן מעיקר הדין אם חברך בא ומעיד בפניך שמאכלו כשר מותר לאכול מאכל זה.

אומנם יש כאן הגבלה בהתר זה- ניתן לסמוך על 'עדות' של החבר, כלומר אמירה רצינית של אדם שמודע לכך שלדיבורו תהיה השפעה על גורלו של אדם אחר וניתן לסמוך עליו שימסור את המידע במלוא האמינות. אומנם למעשה גם קרובים כשרים לעדות בענייני איסור אבל זה רק בתנאי שאכן ניתן לסמוך עליהם. כמו כן ברור שהמעיד גם צריך להבין בתחום האיסור שעליו מעיד שכשר הוא.

לכן

חברך שאתה מכיר אותו שהינו ירא שמים בעצמו ושהוא מודע לחשיבות שמירת התורה ומצוותיה והחובה להזהר מלאכול מאכלות אסורים, תוכל לסמוך על עדותו אפילו אם יש לו רווח ממוני מסויים מהעדות.

גם אם חברך לא שומר מצוות בעצמו אבל הוא מוכר לך כאדם אמין וישר תוכל לסמוך על דבריו אבל זאת כמובן בתנאי שהוא מכיר את ההלכות שעליהן מעיד.

אם ה'מעיד' הינו אדם זר שאין לו רווח ממוני מהעדות וניכר עליו שיודע את ההלכות ג"כ ניתן לסמוך על דבריו.

אם ה'מעיד' הינו אדם זר שיש לו רווח ממוני מהעדות אז לא ניתן לסמוך על דבריו בלבד שהרי במצב כזה קשה להכניס את מה שאומר לך לגדר של 'עדות' ומתאים יותר לקרוא לזה 'דברי חלקות של סוכן מכירות'= מוחזק בחוסר אמינות. כדי לאפשר לאנשים לאכול במקומות בהם יש רווח כספי מהטענה ש'המקום כשר' והעובדים לא כולם מוחזקים כיראי שמיים או סתם לא מוכרים לסועדים משתמשים ב'תעודת השגחה'- תעודה שהינה מסמך משפטי מחייב שיש כללים ברורים לגבי מי, ובאילו תנאים, יכול לתת אותה ולהעיד שמקום מסויים הינו אכן כשר. החוק במדינת ישראל הוא שהיחידים שמאושרים לתת תעודת כשרות הינם אנשי הרבנות הראשית ואו הרבנות המקומית של בית העסק. כיוון שחזקה על אנשי הרבנות שאנשים רציניים ובקיאים בהלכה הם ניתן לסמוך על מה שמעידים בתעודה ולאכול במקום המושגח.

מה לעשות אם אתה רעב ומוצא רק מקומות לא מושגחים?

לפי מה שנתבאר לעיל כניסה למקום לא מושגח שהעובדים בו אינם שומרי תורה ומצוות לא מאפשרת לסמוך על דברי העובדים.

עדיין מתאפשר לך להפעיל שיקול דעת עצמי:

מוצרים סגורים הנמכרים באריזה המקורית ויש עליהם השגחה מותרים כמובן באכילה.

מזון שמיוצר מול עינך מרכיבים שמוצאים מאריזות מושגחות כשרות גם כן

כן גם משקאות שלא מצוי בהם בעיות כשרות (קפה, תה ומיצי פירות לא טריים).

כל הנ"ל יהיה כשר גם אם במקום זה מחללים שבת. כמובן שאדם רעב מאד יכול גם לוותר על עניינים מסויימים ובכלל זה הוויתור על המחאה על הפגיעה בשבת. עם זאת אם יש אפשרות, יש להמנע מלהכנס למקום שכתוב עליו בשלט גדול 'פתוח בשבת' או 24/7 ולהעדיף  להכנס למקום שלא מתהדר בחילול השבת שבו.

1 כמובן שגם הנשים בכלל זה, למעשה אחד המקורות העיקריים לדין 'עד נאמן באיסורים' נלמד מכך שהאשה היא הקובעת ענייני איסור תורה לגבי נדותה וכמובן שברוב המקרים היא גם המנהלת את משק הבית ומגישה לשולחן אוכל שכולם סומכים עליה שהוא כשר.

2 ברגע שמעורב המון כסף בסיפור העצה הינה כבדהו וחשדהו, בכל תחום שהוא

3 תשאל את עצמך למה בתחנת הדלק יש אישור של פקח משרד התמ"ת על כל משאבה שהיא אכן מדוייקת? למה לא פשוט 'נסמוך על בעל 4 תחנת הדלק'?

4 כמובן שאין די בתמונה של צדיק מפורסם כדי להאמין למוכר, במקרה הפוך, שהצדיק הוא המוכר ואילו המוכר רק בתמונה אין צורך בהשגחה נוספת

5 אבל על קניה במקום כזה יש אומרים שזה 'כשר אבל מסריח'.

מתארח אצל משפחה או חברים, האם צריך לחשוש לכלים לא טבולים והאם מותר לאכול בהם?

מדוע מטבילים כלים? אילו כלים צריכים להטביל? פלסטיק?

תשובה

מדוע בכלל מטבילים כלים?

כאשר חזרו צבא ישראל ממלחמתם עם המדיינים הם הביאו עימם שלל רב של כלים

כשהתקרבו למחנה ישראל יצא לקראתם אלעזר הכהן וציווה אותם כך:

{כא} ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה: {כב} אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת: {כג} כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים: {כד} וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבאו אל המחנה: (במדבר לא)

חז"ל למדו מפסוקים אלו שכלים של גויים שבאים לרשות ישראל, הגם שטהרו מאיסור שהיה בהם ע"י אש ששרפה את האיסור, צריכים לעבור עוד תהליך נוסף של 'הטהרות במים' ופירשו חז"ל שלדורות הבאים הכוונה ל'טבילת הכלים במקווה כשרה'.

ישנה מחלוקת בין הראשונים והפוסקים אם הדין הזה אכן נלמד ישירות מדברי התורה ואז זה ממש חובה מהתורה או שמא זה דין דרבנן שרק נסמך על הפסוקים שעניינם למעשה אחר- 'הגעלת הכלים מהאיסור הבלוע בהם'.

מחלוקת זאת משמעותית לגבי מצב של ספק אם צריך לטבול כלי, אם זה ספק דאוריתא מטבילים בכל מקרה רק בלי ברכה, ואם זה רק ספק דרבנן לא צריך להטביל.

האם מותר להשתמש בכלי לא טבול?

שאלה נוספת שעלתה היא אם ישנה בעיה לאכול בכלים לא טבולים או שרק הכוונה שיש מצווה/ חיוב על בעל הכלי לבצע את הטהרה לכלי אבל הכלי עצמו מותר בשימוש.

דוגמה לדבר-

יש ליהודי מצווה/חובה להפריש מעשר לצדקה מהרווח שהרוויח כל חודש, זה לא אומר שאסור לו להנות מכספו לפני שהפריש המעשר, לעומת זאת ק"ג תפוחים שנקטפו מהעץ אסורים באכילה כל עוד לא הפרישו את התרומות והמעשרות שלהם. השאלה היא אם טבילת כלים זה כמו מעשר כספים או תרומת פירות.

בשאלה זו נפסקה הלכה שמדובר רק על חיוב על הבעלים ואילו אורח יכול לאכול בכלים לא טבולים ללא שום חשש. למעשה אחת העצות שמביא השו"ע לטבילת כלים שמסיבות טכניות קשה לטובלם היא 'לתת הכלי במתנה לגוי' בכך נפטרים מ'חובת הטבילה' ואילו האכילה בכלי של גוי שטרם  הוטבל אין בה שום בעיה במידה והכלי נקי מאיסור (למשל אם הוא חדש והיה תמיד בחזקת יהודי שקנה אותו).

לכן אם אתה מתארח אצל אנשים ששומרים כשרות אך לא מטבילים כלים ניתן לאכול בביתם גם אם רוב הסיכויים שהם לא מטבילים כליהם.

רשימת הכלים הצריכים טבילה:

מהפסוקים שלעיל למדו חז"ל שהדין מתייחס לכלי מתכת המשמשים לאכילה ושיוצרו ע"י גויים. לכן לכל הדעות יש להטביל כלי מתכת לפני השימוש עם ברכה לפני הטבילה. גם במקרה שספק אם חייבים בטבילה (שלא ברור מי ייצר הכלי או אם הוטבל כבר) יש להטבילם רק ללא הברכה.

לעומת זאת כלי זכוכית הם לכל הדעות ברמת חיוב פחותה ולכן במקרה ספק ניתן להשתמש בהם ללא הטבלה.

לגבי כלי עץ, פלסטיק וחרס (לא מצופה זכוכית/מתכת) מוסכם על הרבה פוסקים שאין צורך להטבילם ולכן ניתן לכתחילה להשתמש בהם ללא טבילה כלל ואם רוצים להטבילם אז אין מברכים על טבילה זו.

1 מסתבר מאד שכוונת התורה איננה שצריך לטבול כל כלי אלא שמלבד טהרה מאיסור שהיה בכלים צריך גם לטהרם מ'טומאת מת' שירדה עליהם במלחמה, טהרה זו אכן מצריכה 'חיטוי ע"י הזיית מי נדה', בימנו לא נוהגים דיני טומאה (וגם אין אפר פרה אדומה) ולכן לא שייך לטבול הכלים לצורך זה