מה ההבדל בין מאפה בצק שברכתו מזונות, למאפה בצק שברכתו המוציא? מהי הברכה המתאימה לברך על פיצה?

תשובה

חז"ל מספרים ששאל רשע אחד את ר' עקיבא אם מעשי הקב"ה עדיפים על מעשי בני האדם?

לזאת ענה ר"ע שוודאי שמעשי האדם עדיפים על מעשי הקב"ה, עובדה היא שאנו אוכלים לחם ולא חיטים ולובשים בגדים ולא סיבים של צמר או פשתן. כך הסביר גם המצווה למול את הבנים, השלמת תיקון האדם נעשית ע"י עבודה אנושית ולא מתקבלת ישירות מהקב"ה.

עם זאת כמובן שתשובה זו זקוקה לאיזון, אנו חייבים לזכור שעם כל הכבוד ליכולתנו לתקן את החיטה ולהביאה למצב של לחם עדיין יצירת החיטה היא ללא ספק המעשה המשמעותי והקשה ביותר בכל התהליך, תיקון החיטה קל בהרבה (הגם שמשמעותי הוא) מיצירת חיטה. לכן ברור שכאשר אוכל האדם את מזונו לא די לשלם לאופה שלש בצק מהחיטה הטחונה והכניס הבצק לתנור אלא יש להודות עוד יותר לבורא שיצר את החיטה מאדמה ומים ואיפשר את יצירת הקמח וממנו הלחם.

זה היסוד לכל ברכות הנהנין.

עניין נוסף, צריך להבין שהלחם והמים הינם מוצרי יסוד, כאלה שניתן איתם לבד לחיות כל החיים, אכילת הלחם ושתיית המים לא יימאסו על האוכל והוא יספק את כל (לפחות בלחם מלא) רכיבי המזון הנצרכים לאדם זאת בניגוד לכל מזון ושתיה ממותקים או בעלי תוספות אחרות. בזמן חז"ל (ולמעשה גם בימנו בארוחות בוקר וערב), קביעת הסעודה נעשתה על לחם והיה ברור לכל שזה עיקר המזון של האדם.

כיצד באים לידי ביטוי בברכות ההבנות שלעיל?

על הלחם שהוא המזון היסודי והחשוב ביותר של האנושות תיקנו ברכה מיוחדת הכוללת את הכרת הטוב על כלל צורכי החיים היסודיים שקיבלנו מה', הכרה זו מחדירה בנו את ההבנה שיסוד החיים נתון מאת ה' ועלינו לשכללו במעשינו.

לכן ברכת המזון הינה דווקא על הלחם בצורתו ובטעמו הפשוטים, כך שייראה כמו אותו מזון שניכר לכל שהינו מצד אחד מזון יסוד ומצד שני יש בו השפעה של שיפור אנושי.

לכן קבעה ההלכה שכל לחם שהוסיפו לו חומרי טעם שמשנים את טעמו או את מרקמו וצורתו מ'לחם רגיל' לעניין אחר (גם אם הם טעימים יותר) תהיה הברכה 'מזונות' בתחילה ו'מעין שלש' בסוף.

עם זאת אם קובע האדם את סעודתו על מזון 'מוזר' שאינו לחם (וכמובן עשוי מדגנים) נקבע שדי בכך כדי לחייבו בברכת המזון בסוף ואם מתכנן זאת מראש גם מברך על מזון זה 'המוציא לחם מן הארץ' שהרי לאדם זה כעת מזון זה חשוב כמו הלחם וממילא גם הבכה בהתאם לכך.

למעשה:

לעיל כתבתי שלחם שהשתנה ל'עניין אחר' יורד לדרגת 'מזונות' ומאבד את החשיבות של בתור 'מזון יסוד'

ישנה מחל' בשאלה 'מה נקרא שינוי לעניין אחר?'

לאשכנזים זה מצריך שינוי גדול יותר מאשר לספרדים ולא די רק בשינוי קל בטעם אלא צריך גם שינוי בבצק ממש.

לדעתי ההבדל בין לחם לפיצה מספיק גדול בשביל להגדיר כל פיצה כמזונות גם אם הבצק עשוי מקמח ומים בעיקר, לא בגלל השינוי בטעם (שבזה אולי הם דומים) אלא בגלל שינוי המהות, כולם יודעים שפיצה היא 'פסט/ג'אנק פוד' שזה בדיוק ההפך מלחם שהגדרתו היא 'מזון יסוד שקובעים עליו סעודה' כאמור לדעתי די בהבדל זה כדי לקבוע שכל פיצה ברכתה מזונות. עם זאת כאמור אם קובעים סעודה על פיצה (כלומר לא רק חוטפים משולש בשביל הכיף אלא ממש יושבים לאכול כמה משולשים במטרה לשבוע) אז ה'פסט ג'אנק פוד' נהיה מבחינתך מזון אמיתי וצריך לברך עליו המוציא וברכת המזון.

האם ניתן ליטול ידיים בבית ולאכול את הלחם במכונית או באוטובוס?

תשובה

לרוב הפוסקים (מלבד התימנים הנוהגים כהרמב"ם) אסור ליצור מצב של 'הפסק' משמעותי בין נטילת הידים לבין ברכת המוציא ואכילת הלחם לכן יש להסמיך ככל האפשר את הנטילה לברכה ולאכילה.  לכן למעשה מיד אחרי הנטילה בבית צריך  לברך המוציא ולאכול חתיכה בינונית (ביס רציני) של לחם כבר בבית.

שאלה נוספת שיש לברר כאן היא: האם הנטילה וברכת המוציא שנעשו בתוך הבית מועילים גם מחוצה לו?

מלבד הבעיה של 'הפסק' בין הברכה לאכילה ישנה בעיה נוספת של 'שינוי מקום'. במצב רגיל שאדם אוכל בתוך מתחם סגור אנו מחשיבים שברכתו על המזון מועילה רק כל עוד הוא נמצא באותו מקום. למשל אדם שהיה בבית וברך שם על תפוח והחל לאכול אותו ואחר כך יצא לדבר עם חברו מחוץ לבית יצטרך לברך שוב על התפוח אחרי שיכנס לבית מחדש, אותו הדין נכון גם ביחס לברכת המוציא שפוטרת את הלחם שאוכל רק במקום שבירך עד שיצא למקום אחר.

אומנם כל הדין של 'שינוי מקום' נאמר רק בתנאי שהאדם לא תכנן בזמן הברכה להמשיך לאכול  'מחוץ למקומו' אבל במקרה כמו שלך שאתה מראש מתכנן להמשיך האכילה מחוץ לבית ומברך על דעת כן מותר לעשות זאת לכתחילה ואין לחשוש לבעייה של 'שינוי מקום'.

לסיכום:

יש לברך ולאכול קצת בבית ולעשות זאת מראש על דעת להמשיך האכילה בדרך.

ראיתי בשמיים קשת בענן ממש מרהיבה, אמרו לי שזה סימן רע ואסור להסב תשומת לב של אחרים סביב לקשת. האמנם?

תשובה

לאדם המתבונן בקשת רק כאל תופעת טבע יפה אין בעיה להסתכל על המראה ואףחובה לברך על יופי הבריאה את ה', הברכה שנתקנה על הקשת הינה " הרואה הקשת,אומר: בא"י אלקינו מ"ה  זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו" ראוי גם לעודד חבירו לשים לב למראה ולברך הברכה. לאדם העוסק בענייני נסתר אסור לנסות ללמוד על 'כבוד ה' ' מתוך ההתבוננות בקשת.

להרחבה:

ההתייחסות להופעת הקשת נלמדת מדברי ה' לאחר המבול:

"{יא} והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ: {יב} ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם: {יג} את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ: {יד} והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: {טו} וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר: {טז} והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ: {יז} ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ:" (בראשית ט')

יש שלש גישות יסודיות בנוגע ליחס שבין ה'קשת' לבין הברית שלאחר המבול. בזמן חז"ל וכן בקרב רוב הפרשנים הקלאסים ראו ב'קשת' יצירה מחודשת שה' עשה בעולם לאחר המבול. מאז יצירה פלאית זו מופיעה בכל פעם שיש כעס גדול בשמים, כעס שעלול להביא לחורבן העולם, כדי להזכיר את הברית עם העולם  ולדחות הגזרה הנוראית. כך גם מסופר על דורו של רשב"י שבזכותו לא נראתה הקשת בימיו שהרי היה די בו להגן על העולם ולא היה צורך בקשת. תפיסה זו הביאה לגישה מאד שלילית כלפי ראיית הקשת בגלל שהיא סימלה מצב מאד חמור של העולם דבר שמאד לא נעים ומפחיד לצפות בו (ולכן גם לא ראוי להסב את תשומת לב החברים למראה מפחיד זה).

גישה נוספת מופיעה בגמרא מס' חגיגה:

"כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם: מאי היא? ר' אבא אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר מסתכל בקשת דכתיב {יחזקאל א-כח} כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר ..דרש ר' יהודה ברבי נחמני.. כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות, בקשת ובנשיא ובכהנים בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'..." (חגיגה טז')

בגמרא זו יש נימוק הפוך לכך שלא ראוי להביט בקשת, לא מפני שזה מפחיד אלא בגלל שזה מראה עליון ונורא הוד המבטא את זיו מראה כבוד ה', מראה שלא ראוי לבני אדם קרוצי חומר להנות ממנו בצורה גסה. בנוסף מובאת כאן האזהרה החמורה- מי שמרשה לעצמו להביט במראה המרהיב מסתכן בפגיעה במאור עיניו!

בניגוד לשתי התפיסות שלעיל (המבוססות על אותה הנחה מדעית, שהקשת זה מופע פלאי הקשור לגילוי רצון ה' בעולם באופן מובהק) יש בדברי חכמי ספרד גישה שונה ונביא כאן דברי הרמב"ן:

"{יב} זאת אות הברית אשר אני נותן. המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן [ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו) אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו.] ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי אמר את קשתי "נתתי" בענן ולא אמר "אני נותן" בענן כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן" ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם. ... ובין שתהיה הקשת עתה בין שהיתה מעולם בטבע הטעם באות שבה אחד הוא. אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם אמרו בבראשית רבה (לה ג) את קשתי נתתי בענן קשותי דבר שהוא מוקש לי אפשר כן אלא קשין דפריא והיה בענני ענן רבי יודן בשם ר' יהודה בר' סימון אומר משל לאחד שבידו סולת רותח ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו ושם עוד והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ זו מדת הדין של מטה מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה וכבר ידעת מאמרם (חגיגה טז) במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן את קשתי שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית.

סיכום דבריו: הרמב"ן דוחה את ההנחה שהקשת זו יצירה פלאית ומקבל דברי חכמי יוון שהקשת זה תוצר של השתברות קרני השמש באויר לח וכפי שהוכיח הניסוי של המנסרה אין שום צורך בכח אלוקי כדי ליצור קשת, מדוע אם כן בבראשית כתוב שהקשת היא אות ברית? עונה הרמב"ן שזה רק סימן חיצוני שמזכיר את הברית בין ה' לבין הבריאה, ברית זו לא נובעת מהקשת אלא רק מסומלת בה. לפי גישה זו נראה שאין שום בעיה להנות ממראה הקשת ביום חורפי כפי שאין בעיה להנות מקשת הנוצרת ע"י מנסרה במעבדה.

בכל זאת לאחר דבריו מוסיף הרמב"ן אמירה חשובה: " אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם.." כלומר חז"ל כלל לא התכוונו שהקשת עצמה היא פלא וגילוי ה' בעולם אלא כוונתם היתה שהקשת ממחישה לנו את הצורה שבה הספירות העליונות של גילוי השגחת ה' בעולם יורדות מלמעלה למטה, בעולם הסוד מובן שהרצון האחדותי של ה', כפי שהוא במקור העליון, מתפרד לגוונים שונים של מידות (צבעים) עד שיורד לעולם. אדם שבקיא קצת בחכמת הסוד ומתבונן בקשת כאל הגשמה של המושגים העליונים עלול לטעות בעניינים עליונים אלו, ולכן טוב לאדם כזה שלא בא לעולם שהרי הסכנה הגדולה של העיסוק בחכמה זו הינו מצד שיש בכוחה להביא את העוסקים בה לתפיסה של הגשמת הבורא, דבר חמור ביותר!