האם מצה אחרי פסח יכולה להיות לחם משנה?

תשובה: תלוי מה אתה מברך עליה

הסבר:

לפי כללי הברכות הרגילים מאכל מחמשת מיני דגן שעשוי במרקם קשה ש'כוססים אותו בשינים' ברכתו מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.

לפי הכלל הזה ברכת המצה היתה צריכה להיות 'מזונות' ולא המוציא בכל ימות השנה.

אומנם בגלל החשיבות שיש למצה בימי הפסח ובגלל שלמעשה עליה קובעים את הסעודה בימי החג (בהעדר לחם רך) בפסח מברכים על המצה המוציא ולא מזונות.

מה ברכת המצה בשאר ימות השנה?

לפי מנהג הספרדים (הרב עובדיה, לרב אליהו רק אחרי פסח שני) רק בימי הפסח יש חשיבות מיוחדת למצה ורק אז מברכים עליה המוציא ואילו בשאר השנה אין הבדל בין מצה לקרקר ולכן על שניהם מברכים מזונות בלבד מסיבה זו גם לא ניתן להשתמש במצה כלחם משנה בשבתות.

לפי הפסיקה המקובלת אצל האשכנזים, בגלל שבפסח המצה קיבלה חשיבות של לחם נשאר לה דין של לחם לכל השנה ולכן כל השנה מברכים עליה המוציא וניתן להשתמש בה כלחם משנה.

אומנם בשיטת הפסיקה האשכנזית לא הסבירו מה ההבדל בין קרקר שכולם מסכימים שברכתו מזונות לבין מצה שבמהלך השנה אין לה שום עדיפות על קרקר ובכל זאת מברכים עליה המוציא.

לכן לדעתי גם אשכנזים יכולים לפסוק כפסיקת השו"ע לעניין מצה בשאר ימות השנה (שהרי זו גם פסיקת האשכנזים עצמם בקרקרים) ולברך מזונות על מצה (ואין ללמוד מימות הפסח כי אז קובעים על המזונות סעודה ולכן לפי הכללים הרגילים זה הופך ל'המוציא'). ברור שמי שינהג כך לא יוכל להשתמש במצה כלחם משנה לשבת.

להשתחרר מהשיעבוד באמצעות מצה

מס' שאלות שעלו ביחס לאכילת מצה ואיסור חמץ בפסח:

האם כל הסיבה לאכילת המצות זה רק כי לא הספיקו להתפיח את הבצק, אם כן למה לא חיכו קצת עם היציאה עד שיתפח הבצק?

ראיתי שבנ"י אכלו את הפסח במצרים על מצות וזה קרה בלילה שלפני היציאה (שאז לא הספיקו להתפיח הבצק) אז המצה זה זכר ללילה שאכלו מצות או ליום שלא הספיק הבצק להחמיץ?

למה בכלל אוכלים מצות בפסח, ומה הבעיה לאכול חמץ?

תשובה

חג הפסח מסמל לנו כידוע את החירות, ולא רק מסמל אותה אלא גם נותן לנו כלים לסגל לעצמנו תודעה של חירות.

למרות שנראה שכולנו מסכימים בדעתנו שחירות זה דבר טוב וחיוני לבני האדם, מתברר שהטבע האנושי שלנו דווקא נוטה יותר להשתעבדות מאשר לחירות.

לכולנו יש הרגלים שעל פיהם אנו פועלים, כולנו עלולים גם (ברמה הפיזיולוגית הבסיסית) להשתעבד לסוגים שונים של 'התמכרויות' שזה בעצם הקצנה של הרגל ברמה כזו שחל שינוי במוח- פיזיולוגית וכימית, לצורה שבה רק מילוי ההרגל של ההתמכרות מספק אותו.

גם ברמה הסוציאלית- חברתית ולא רק האישית, בני האדם נוטים להעדיף לחיות בחברה עם מערכת חוקים ולא ב'חירות'. זה קורה לא רק בגלל החלטה מודעת שמטרתה להינצל  מאנרכיה, אלא זו תגובה אינסטינקטיבית לחלוטין. תבדקו למשל את 'חברת' הילדים והנוער: באופן טבעי יהיו שם 'מלך ומלכה' ובעלי מעמד 'נחות' המקיימים כולם את 'דרישות החברה'. התנהלות זאת וודאי איננה רק 'כדי למנוע אנרכיה' אלא זו ההתנהגות הטבעית של בני אדם.

הנטייה שלנו להשתעבד לרגיל והמוכר מוטבעת בנו בצורה יסודית כ"כ עד שאפילו אם ברור לאדם שההשתעבדות רעה לו, ושעדיף לו להשתחרר מההרגל הרע, הוא לא יצליח בכך ברוב המקרים- וימשיך לדבוק ברע למרות שבשכלו יבין איפה ה'טוב' ואיפה ה'רע'.

כך ניתן לראות אדם שמעשן סיגריות למרות שמבין שבכך פוגע בבריאותו (והרי ה'עיקר הבריאות'), וכן מצאנו יהודים רבים שהעדיפו לדבוק בגלות המוכרת ולא לעוזבה ולצאת למסע לכיוון הגאולה בארץ (כפי שהרחבתי על כך כאן).

מכיוון שהקדוש ברוך הוא מכיר את טבע האדם, ידע הוא שבטבעם בני ישראל לא ירצו להיגאל אם הדבר יהיה 'נתון לבחירתם', ויהיה להם זמן לבחור אם לצאת או לא, וללא כלים מיוחדים להעצמת החירות כולם יעדיפו להישאר במצרים.

מה היו ארבעת הכלים שבהם השתמש הקב"ה כדי לאפשר לבני ישראל, או לפחות לאותם שרצו בכך, להצליח להשתחרר מההרגל של גלות מצרים?

הם היו: פסח מצה מרור וחיפזון.

פסח- שחיטת ה'פרות הקדושות' – ההבנה שהאידיאלים שיצרתי לי (רק כהצדקה להרגלים הרעים) משעבדים אותי ושיש לבטל אותם ולהכיר שהרע הוא רע ואין לו שום הצדקה.

מצה- ההכרה שבשביל לחיות לא צריך יותר מקמח ומים, כל השאר זה מותרות שניתן לוותר עליהם וממילא אין להשתעבד להם.

מרור- להכיר במרירות שבשיעבוד ולומר 'די לא רוצה עוד'.

חיפזון- גם אם הצלחנו בסעיפים הקודמים אם לא מבצעים מייד שינוי מעשי בחיים, כל ההחלטות הטובות נמוגות להן וההרגל שב ומשתלט (לדוגמה אדם שהגיע למסקנה חד משמעית שהוא חייב להתחיל לעשות כושר כי מצבו הבריאותי חמור ורק כושר יצליח לשפר זאת, אם יאמר לעצמו 'זהו, ממחר אני עושה ריצה כל בוקר' בטוח שלא יעשה דבר מחר, השינוי יתקיים רק אצל מי שפשוט קם ויוצא מיידית לריצה ומוודא שיוכל בזמן כזה לעשות זאת גם למחרת).

בימינו, בליל הסדר אנו מציינים גם את ה'מצה' וגם את ה'חיפזון' באכילת המצה.

גם במצרים היו שתי סיבות לאכילת המצה- אחת בלילה כדי לבטא את האפשרות להתקיים מהמינימום ובכך להשתחרר מהשיעבוד ל'מותרות', ואחת כי 'לא הספיק הבצק להחמיץ' שכל כך הסמיכו את היציאה ממצרים לרגע שבו זה התאפשר עד שלא עברו ח"י רגעים בין זה לזה שהרי 'אילו התמהמהו יותר כבר לא היו יוצאים לעולם'.

מי שיפנים לעצמו את ארבעת היסודות של החירות בליל הסדר יוכל להשתמש בהם כדי להתגבר על כל השתעבדות להרגל רע ובכך לגאול עצמו בכל 'דור ודור' מחדש.

חג פסח כשר ושמח!

איסור מלאכה בחול המועד

האם אסור לעשות מלאכה בחול המועד? איך זה שכולם מתנהלים כרגיל בימים אלו?

תשובה:

במסכת חגיגה הובאו מספר דרשות של חז"ל שמהן נראה שיש איסור מהתורה לעשות מלאכה בחול המועד (אך מלאכת אוכל נפש מותרת כביו"ט).

יש מהראשונים שפסקו דרשות אלו להלכה ונראה שכך סבר גם השו"ע.

נגד פסיקה זו העלו כבר הראשונים מספר קושיות:

א: בתלמוד הירושלמי מסופר שבתחילה היה אסור לעשות מלאכה בחוה"מ אבל אז ראו חכמים שימים אלו במקום להיות מנוצלים ללימוד תורה ותפילה הפכו לימים של בטלה וקלות ראש שנגרמה לעם עקב הבטלה הארוכה ממלאכה, מכיוון שכך אמרו חכמים "מוטב שיעשו מלאכה מועילה ולא יתבטלו בדברי הבל" מכאן נראה שהאיסור היה רק תקנה מדרבנן לצורך לימוד תורה שהרי לא ייתכן שחכמים היו מתירים איסור תורה רק בגלל שהאיסור גרם ל'בטלנות' אצל העם.

ב: להלכה מצאנו מקרים רבים במסכת מועד קטן (מהתלמוד הבבלי) בהם התירו חכמים לעשות מלאכה בחול המועד לאנשים שונים גם במקרים שזה נצרך רק למנוע נזק כספי, מצד שני ברור לנו שאסור לעבור על איסור תורה רק כדי לחסוך כסף, מזה נראה שאיסור המלאכה בחוה"מ אינו מהתורה אלא הינו רק תקנה מדרבנן (בתקנות דרבנן אנו רגילים שלא תיקנו איסור במקום הפסד מרובה או דבר לא שכיח).

מכח קושיות אלו פסקו חלק מהראשונים שאכן איסור מלאכה בחוה"מ הינו רק תקנה דרבנן ותקנה זו מצומצמת למצבים בהם לא נגרם נזק לאדם עקב ההימנעות ממלאכה. את כל הדרשות שבמסכת חגיגה שמהן נראה שהאיסור מהתורה דחו ראשונים אלו בטענה שהן רק 'אסמכתא' ולא דרשות גמורות שמחייבות להלכה.

גישה משלבת:

גישה נוספת שהובאה בראשונים הציעה רעיון 'היברידי' לפי גישה זו ייסוד איסור המלאכה הינו מהתורה אבל בניגוד לשאר איסורי התורה שבהם גבולות האיסור ניתנו למשה רבנו מ'סיני', איסור זה מראש ניתן עם ההגדרה שהוא אוסר רק 'מה שחכמי כל דור יחליטו לאסור בדורם'. לפי זה מה שאסור לעשות אסור מהתורה אך בכ"ז נתון הכח בידי חכמי הדור להחליט שזה יהיה מותר.

הבעיות בגישה זו הן:

א: המנגנון שמתואר כאן סותר את כל מה שידוע לנו על ההבדל שבין 'דאוריתא' ל'דרבנן'

ב: לא ברור כלל לפי איזה כללים אמורים חכמי כל דור להחליט מה אסור ומה מותר וממלא כיצד נוכל לדעת מה ההלכה בימנו.

הצעה חדשה:

נתמקד בדרשה שהובאה במסכת מועד קטן:

אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד? שנאמר {דברים טז-יד} "ושמחת בחגך", בחגך ולא באשתך.  עולא אמר מפני הטורח. 

רש"י

 דאין מערבין שמחה בשמחה. כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה: מפני הטורח. ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור: 

שתי סיבות יש לאיסור החתונה בחול המועד:

א: כדי שיוכל להיות מרוכז בשמחת החג בלבד, לריכוז זה מפריעה אפילו שמחה אחרת.

ב: אסור לטרוח בחוה"מ ובנישואין יש רמת טרחה שאסורה.

משני טעמים אלו ניתן לדעתי ללמוד את המקור, הגדרים והתכלית של 'איסור' המלאכה בחוה"מ .

שילוב שתי הסיבות שלעיל מביא אותנו להבנה שבחול המועד התורה לא אסרה מלאכה אלא חייבה להיות מרוכזים בשמחת החג ולהמנע מכל טרדה שעלולה להפריע לשמחה זו.

אז מה מותר ומה אסור לעשות בחוה"מ?

מההגדרה שלעיל נוכל להבין למה כאשר מגיע לאדם נזק בחוה"מ מותר לו לעשות מלאכה כדי להסירו, הרי כל עוד הנזק קיים הוא יהיה טרוד ולא ישמח בשמחת החג אם כן התורה מחייבת אותו לעשות המלאכה ולהסיר הטרדה. אולם אם נזק זה קל הוא ויכול אדם רגיל להסירו מדעתו בלא טורח המלאכה עליו לעשות זאת בלי להתבטל משמחת החג.

לסיכום- כל דבר שמטריד את האדם משמחת החג ניתן להסירו גם בעשיית מלאכה. בנוסף פשוט שמותר לעשות מלאכה לצורך שמחת החג.

בנוסף אדם שמבזבז את זמנו על דברים שליליים עדיף שיעשה מלאכה מועילה כלשהי בחוה"מ מאשר שיתבטל (הרי ממילא אינו מרוכז בשמחת החג).

לסיכום: כל מה שנצרך לעשות לצורך שמחת החג ובכלל זה כדי שלא תהיה טרוד בדברים שיפריעו את השמחה מותר לעשות בחוה"מ.

מהי אותה "שמחת החג" וכיצד משיגים אותה?

לצערי עיקר הספרות ההלכתית שלנו נסובה סביב השאלה של יצירת המסגרת לשמחה זו, כלומר מתי אסור לעשות מלאכה ולא בשאלה המהותית "מה כן לעשות בזמן הפנאי של חוה"מ?"

כפי שהבאתי לעיל, כבר בימי חז"ל שאלה זו עלתה בצורה חריפה עד שחכמי הירושלמי הכריעו שבני דורם לא מסוגלים לשמור על הריכוז של 'שמחה של מצווה' במשך כל ימי חוה"מ. בסיפור שם מופיע שראו ש'במקום ללמוד תורה' הם 'אוכלים ופוחזים'. מכאן נוכל ללמוד שהאופי של שמחת המועד אמור להיות פניות ללימוד תורה, דבר שהיה בלתי אפשרי בימי החול הרגילים בהם היו עובדים מ'צאת החמה עד צאת הנשמה' ולא עניין של 'אכילה ושתיה של פחזות'. מצד שני ידוע גם שיש עניין להרבות בסעודות בחג ולשמוח ב'בשר ויין'. אם כן נראה שצריך להיות שילוב של שמחה גשמית שתהיה משולבת בעניינים רוחניים, הצורה הפשוטה של 'עניינים רוחניים' זה כמובן לימוד תורה אך בנוסף על כך מוסיף הרמב"ם גם את העיסוק בגמ"ח:

        "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים

         האומללים, שנאמר (בתורה): "והלוי והגר והיתום וגו'". אבל מי שנועל דלתי חצרו

         ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו

         שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו".

וכך כתב בהלכות מגילה:

"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."

בימנו הוסיפו הפוסקים גם את עניין החיבור לארץ ישראל (טיולי חג) כביטוי ראוי לשמחת החג. אם נתבונן בתורה נראה שקישור זה הגיוני בהחלט שהרי לכל חג יש בתורה גם קישור חקלאי שמתבטא בטבע של ארץ ישראל, לכן אין מתאים מלצאת ולשמוח בחג בארץ הטובה שנתן לנו ה' שדווקא בה ובאקלימה יש משמעות למצוות התורה ובכללם לחגים.

אילו היה שם לא היה נגאל

האם הבן הרשע באמת לא היה נגאל ממצריים כפי שכתוב בהגדה?

השאלה לא כול כך מובנת לי, הרי ידוע מאמר חז"ל שרק מיעוט (חמישית או אף פחות מכך מעם ישראל שבאותו הדור) אכן נגאלו ממצרים ולכן אין פלא שאדם שמגדיר עצמו כלא שייך לכל ההתעסקות סביב הסדר (וקרבן פסח) לא היה נגאל ממצרים שהרי זה היה התנאי ליציאה מהגלות, ההשתתפות בזביחת אלוהי מצרים ומריחת הדם על משקוף הבית, מי שלא נהג כך לא נגאל.

אולי מתמיה אותך המציאות שגם גאולה אלוקית ומובהקת כול כך כמו שהייתה במצרים לא הצליחה לשכנע את כל העם להשתתף בגאולה, אך גם זה עניין מפורסם- די לקרוא את התיאורים לגבי "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" כדי להבין שהמציאות היתה מורכבת ובכלל לא כולם היו שותפים להתלהבות מעזיבת 'סיר הבשר' של מצרים.

כפי שידוע לנו מההיסטוריה (ובעיקר ידוע לנו מהתהליך שעבר על עמנו בפתחה של הגאולה האחרונה) מעולם לא זכינו שכל העם ירצה להשתתף בתהליך הגאולה וממילא חוסר רצון זה גרם לכך שרבים לא נגאלו מצד אחד ולכך שהגאולה עצמה נפגעה מאידך.

דוגמאות:

במצרים: כאמור לעיל, על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" אמרו חז"ל שהכוונה שרק כחמישית (ואולי אף פחות מכך) יצאו ממצרים ואילו רוב העם לא רצו כלל לעזוב את כל העולם המוכר במצרים ולצאת למסע נדודים במדבר לעבר ארץ לא נודעת שלא ברור מה יש בה הם אכן לא נגאלו ואו שהמשיכו לחיות במצרים בהתבוללות גמורה או שפשוט מתו במכת בכורות כפי שמציע המדרש.

גם בין אותם שכן הצטרפו למסע היו רבים שבכל רגע של קושי בתהליך הגאולה בכו שהם 'רוצים לשוב למצרים וכל הגאולה הזו לא שווה כלום', בבכיות אלו אכן גרמו לכך שהגאולה התארכה מאד ובסוף יצאה חלושה מכפי שהיה רצון ה' במקור.

גם בזמן שיבת ציון מגלות בבל מתואר שרק 'דלת העם' עלו מבבל ונראה שהמצב היה חמור כ"כ עד שנאלץ הסופר להוסיף לחשבון העולים גם את הבהמות כדי 'לנפח' קצת את המספר:

"סו כָּל-הַקָּהָל, כְּאֶחָד--אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים.  סז מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה--שִׁבְעַת אֲלָפִים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת  שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה; וְלָהֶם, מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת--מָאתַיִם, וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  {ס}

סח גְּמַלִּים, אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה;  {ס}  חֲמֹרִים--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. "

על עליה זו אמרו חז"ל שראויים היו ישראל שייעשו להם ניסים כניסי מצרים אלא שגרם החטא (שהרוב העדיפו להשאר בגלות בבל) וגלות זו שבתחילתה נהנתה מתמיכה חזקה מצידו של כורש המלך הפכה לאפיזודה כמעט נשכחת בימי עמנו (לקח מעל 100 שנים עד שהיישוב היהודי בארץ הצליח ליצור מסגרת מבוססת דיה).

שוב פעם ראינו תהליך דומה מאד בעת הגאולה האחרונה, שלאחר הצהרת בלפור שאיפשר ועודד עליית כל היהודים לארץ ששוב החלה להיות פוריה לקראת בניה השבים אליה (1) , רק מעטים נענו לקריאה ובסוף לא רק שלא זכינו שתתמלא הארץ ביהודים הלכה היא והתמלאה בערבים שהם דווקא זיהו את פריחתה של הארץ והחלו לנהור אליה מכל מדבריות הסביבה. אחרי היהודים, גם השלטון הבריטי (בדומה למה שקרה גם עם הפרסים בימי כורש) הפנה עורף להצהרתו והחל להצר צעדי עליית היהודים עד שהגענו למצב הנורא שבימי השואה גם כשכבר 'רצו' גולי אירופה לעלות לארץ כבר נחסמה בפניהם הדרך לעשות כן וכך מאומה שמנתה בשנת  1939מס' שיא (2) של כ16 מליון יהודים  לא נגאלו משם אלא כמה מאות אלפים בלבד.

לכן אין להתפלא כלל על הנאמר בהגדה שהיו אנשים ש'לא היו נגאלים' שהרי יש כאן תיאור מדוייק מאד של ההסטוריה של עמנו.

האם זה סיבה לקרוא להם רשעים?

מסופר על ריש לקיש, שהיה אמורא ארצ-ישראלי, שהיה אומר שהוא 'שונא את היהודים הבבליים' (3) בגלל שהם גרמו לחורבן הגאולה של שיבת בבל וראה בהם את האחראים לכל האסונות שבאו על העם אחר כשלון שיבת ציון ובכללם מליוני הרוגים במלחמות עם היוונים והרומאים (ובימנו עשרות אלפי הרוגים במלחמות עם הערבים).

בבית שני (ובגאולה האחרונה) היה צורך לעזוב את הבית הנח בגלות ולעלות לבנות ארץ שוממה וחרבה, מי שלא היה מוכן לכך נותר בבבל וגרם לכך שגאולה זו לא צלחה (בבית שני), או לפחות התעכבה ובאה בקשיים גדולים (כבימנו). מצד זה וודאי מוטלת עליו אחריות רבה להשלכות החמורות של התנהלותו. אם מבינים את האחריות שיש לכל יהודי (בוודאי שיש הבדל בין מנהיג ציבור לאדם פרטי ובין מי שיכול לעלות בקלות למי שהדבר קשה לו יותר) להשתתף בפועל בגאולה ואת האחריות שיש לו לכל עיכוב בה, הכינוי 'רשע' שנאמר על המעכבים אותה מקבל משמעות עמוקה ורלוונטית הרבה יותר מאשר המושג המוכר של רשע- 'לא מקיים את הלכות השו"ע כראוי'. אומנם כמובן שבדיעבד לא נכנה חלילה את היהודים הקדושים שנרצחו בשואה על יהדותם 'רשעים' ח"ו שהרי לא במזיד נמנעו מלעלות לארץ וכן וודאי חזרו בתשובה על משגה זה בגטאות השונים והיו מוכנים לטוש כל רכושם ובלבד שתינתן להם האפשרות לעלות לארץ. האמירה הזו נועדה לאוזני האנשים החיים, אותם שיש בידם את היכולת להשתתף בגאולה ולחזק אותה בעלייתם לארץ או בחיזות היהודים בה לפחות ובכ"ז תשובתם הינה 'מה העבודה הזאת לכם?' לא רק לא עוזרים אלא אף מפריעים לגאולה, עליהם לדעת את אחריותם לגורלם ולגורל אחיהם שנפגעים ממעשיהם, אנשים כאלה וודאי מתאים להם כינוי גנאי זה.

-----

(1) במשך ימי הגלות הארוכים היתה הארץ מקוללת ולא נתנה כמעט פירות, לכן מעולם לא התקיים כאן יישוב רציני של נוכרים. כך מתאר מרק טווין את מראה הארץ בשנת 1867: "...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."

לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא (עמ' 126):

"...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."

(2) ראו כאן. באופן טבעי הקב"ה סידר שהן טבע הארץ יאפשר את הגאולה וכן חל ריבוי מדהים בעם באותו הזמן, אילו היינו זוכים לנצל שילוב זה כראוי וודאי שמצבנו כיום בארץ היה טוב לאין ערוך לעומת מצבנו (הטוב ב"ה) כיום

(3) יומא ט- ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה  לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו