תשובה:
אדם שנוהג מנהג מחמיר כלשהו צריך לשמור המנהג גם כאשר נמצא בבית של אדם המקל באותו דין אלא אם כן הדבר עלול ליצור שנאה בין האנשים שאז עדיף לעבור על מנהג ולא על איסור התורה של שנאה בין יהודים.
פרוט הלכות 'מנהגים':
המשנה קובעת שכל אדם חייב לנהוג כמנהגי הוריו ומקום מושבו גם אם עבר באופן זמני למקום שיש בו מנהגים שונים. אומנם אם מנהגיו מחמירים מהמקום שאליו הגיע צריך לנהוג כמנהגו ולהחמיר ואילו אם מנהגו מקל ממנהג המקום שבו שוהה באופן זמני מותר לו להקל בצינעה בלבד ואילו בפרהסיא עליו להחמיר כבני המקום. כך למשל בני ארץ ישראל היוצאים לטיול קצר בחוץ לארץ לא צריכים לנהוג את 'יום טוב שני של גלויות' אך אסורים לחלל אותו בפרהסיא במקום שבו כל בני המקום מחוייבים לשמור את קדושת היום.
ממשיכה המשנה שאם המעבר למקום החדש היה על דעת להשתקע שם הרי שצריך לנהוג לגמרי כמקום שעובר אליו בין להחמיר ובין להקל ולא צריך עוד לנהוג כמנהגו הקדום.
מהו "המנהג של ארץ ישראל", כיצד יש בימנו מנהגים שונים באותו מקום?
על פי העקרונות שהתבארו לעיל טען הרב עובדיה ז"ל שכל האשכנזים (והתימנים וכו') שבאו לארץ ישראל חייבים לנהוג כ'מנהג המקום' שהוא למעשה הוראות השו"ע (הרב יוסף קארו גר בצפת והיה גדול הפוסקים בדורו ורוב יושבי הארץ קיבלו פסקיו בחייו) ואין מקום למנהגים שונים במקום אחד.
כאמור טענת הרב עובדיה מתבססת על דברים מפורשים בהלכה, וכן אילו היו דבריו מתקבלים, היו עשויים לשמש כגשר חזק לחיזוק האחדות בתוך עם ישראל וכן היו האשכנזים שפסיקתם מחמירה בדרך כלל נהנים משיטת הפסיקה המקלה יחסית של השו"ע.
אומנם נגד דברי הרב עובדיה טענו כל הפוסקים של העדות השונות של קהילות ישראל שהתקבצו בארץ את הטענה הבאה:
"מנהג מקום" המחייב את כל מי שבא לגור בו חייב להיות מנהג אחיד המשותף לכל תושבי המקום. אומנם בא"י תמיד התקיימו קהילות שונות שייצגו את עדות ישראל שכל אחת תמכה בתרומות מיוחדות בנציגיה שזכו לגור בארץ הקודש.
עניין נוסף- האיסור לשנות ממנהג המקום נובע ביסודו מהרצון שלא לבלבל את בני המקום שלדידם מעשה מסויים אסור בהתנהגות של יהודי שנוהג התר בדבר זה. לאנשים רגילים שלא הורגלו בחינוך הפרולריסטי (כל אוכלוסיית העולם עד לפני כמה עשרות שנים), לראות יהודי 'דתי' שאומר שמותר לעשות מה שאבא ואמא וכל הקהילה אומרים שהוא אסור לחלוטין, היה עלול להיות מזיק מאד ליראת השמים הפשוטה שהתבססה בעיקר על ה'מסורת' ועל העובדה ש'כולם עושים כך אז גם אני אמשיך במנהג'.
אומנם בתקופה שהדפוס הפך להיות יותר זול וכך הופצו ספרי הלכה של עדות שונות בין עדות אחרות נהיה ברור לרוב עם ישראל שיש בעם מנהגים שונים ושמה שאסור לי מותר לבני עדה אחרת ולהפך, ואין בכך שום הצדקה לטעון ש'הכל שטויות והמצאות של רבנים מחמירים'.
בהצטרף שתי הסיבות (קיום מנהגים שונים בפועל בארץ ישראל וכן ההתרגלות שלנו לכך שיש מנהגים שונים) יחד דחו כל הפוסקים דברי הרב עובדיה וקבעו שאין שום הצדקה לכך שבימנו בן עדה אחת יצטרך לשנות מנהגו בגלל שנמצא במקום או אף בבית של בן עדה אחרת.
בימנו ברוב רובם של המקרים הספרדים עצמם יודעים שהאשכנזים מנועים מלאכול קטניות בפסח ולא יציעו מאכל כזה, וכן אם במקרה הציעו די באמירה "לצערי אני כאשכנזי לא יכול לאכול קטניות למרות שברור לך שהייתי שמח מאד לאכול מהמעדנים שלך" כדי למנוע כל פגיעה במארחים הספרדים שמן הסתם יסתפקו בהתנצלות על כך שכמעט הכשילו אותך באכילת דבר האסור לפי מנהגך בצירוף של 'השתתפות בצערך על החומרה והבדיחה שבגלל זה הם קמים לסליחות כל אלול'. לכן אין כל הצדקה במקרים הרגילים לבטל מנהגי אבות בגלל ביקור אצל חבר או בן משפחה הנוהג התר בדבר מה בימנו.
עם זאת כפי שכתבתי לעיל יש לנו הוראה של הגרש"ז אוירבך זצ"ל שקבע שלעולם אין להחמיר בעניין שהוא רק מדרבנן אם כתוצאה מכך תיווצר שנאה בין יהודים שהרי זה עניין שאיסורו מדאו' וגורם לחורבן חלילה לכן באותם מקרים יוצאי דופן ביותר שהמארח לא מוכן בשום פנים להתחשב במנהגיך השונים ועלול להגיע לשנאה כלפיך או כלפי התורה ניתן להקל ולאכול ממאכלו אם הוא אכן כשר מעיקר הדין ורק חומרה מונעת את אכילתו.
1 עדיין ניתן לשמוע טענות שעולות כתוצאה מבילבולים דומים גם בימנו, כאשר אדם שהתחנך על מנהג מחמיר מגלה שיש מנהג מקל ומתחיל לכעוס ש'עבדו עליו וסתם אסרו לו משהו שבעצם הוא מותר'.
