ארבע רגלים - יום העצמאות

מה המשמעות התורנית של יום העצמאות?

תשובה

אנו יודעים שהתורה רואה חשיבות גדולה לקביעת 'ציוני דרך' לארועים הסטוריים נקודתיים שהתרחשו בעבר, על מעגל השנה. בכך אנו לא רק מתרחקים והולכים מאותו מאורע אלא שבים אליו לאחר מחזור שנתי ובמידה מסויימת שבים וחווים (או מצווים לפחות לנסות לחוותה- 'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים') שוב את החוויה ההסטורית שבד"כ הייתה מפגש מיוחד עם השגחת ה' על העולם בכלל ועל עמ"י בפרט.

מכיוון שהקב"ה מגביל את גילויו בעולם למקרים בודדים וקיצוניים בלבד ומצד שני לאנושות יש צורך בסיסי לחוש בהשגחת ה' על בני האדם יש חשיבות קריטית ליצירת כלים לשימור החוויה של המפגש עם ה' מנקודה רחוקה בזמן למציאות מחזורית שניתן לחוותה בכל דור ודור ובמידה מסויימת אף בכל שבוע (שבת).

הצורך בקשר עם האינסוף הינו היסוד לכל הדתות בעולם, צורך זה התקיים לאורך כל ההסטוריה ובימנו אנשים שחיים ללא הקשר עם ה'אינסוף' (דת כלשהי) נוטים יותר למחלות נפשיות שונות, הנפוצות בהן דכאון\ אובדנות ופרנויה שהינן מגפות חדשות יחסית של העולם המערבי המודרני ונובעות כנראה מאיבוד האמונה במשמעות הנצחית של הקיום, משמעות שכאמור מסופקת ע"י ההבנה שבורא העולם מתעניין בך ומטיל עליך משימות מיוחדות- מצוות וכלל לא ע"י העושר הפיזי).

לכן ברורה החשיבות של המועדים שנקבעו לאורך מעגל השנה ומזכירים לנו את הקשר שהיה לעמנו עם בורא העולם בעבר הרחוק.

יום העצמאות בניגוד למועדים העתיקים הללו לא נקבע רק כזכר לארוע היסטורי מהעבר שהתרחש לאבותינו שאינם עוד, אלא חגיגתו הינה היסוד להבנה שלנו שניתן היום לפגוש את ה' בכל יום ובכל אתר במדינת ישראל, אפילו במקום הנורא 'יד ושם' שהינו מוזיאון לאימת הגלות ניתן לחוש את חסדי ה' שגאלנו מאותה גלות נוראה ותוך שלש שנים מסיום השואה זיכה אותנו בגאולה- עצמאות וחרות בארצנו. גאולה זו שהינה קיום נבואות הנחמה שניבאו לנו נביאי ישראל ושהתרחשה בניסי ניסים כאשר עם חבול ורצוץ מצליח לגבור על 7 צבאות ערב הינה הגאולה השלה ביותר שידע עמנו מכל הגאולות שהיו עד הנה, יותר מגאולת מצרים (כשני דורות מתו במצרים ובמדבר, גם הכניסה לארץ לוותה במאות שנים של מאבקים ביושבי הארץ הכנענים שלחצו את ישראל לכל אורך תקופת השופטים) ובוודאי יותר מגאולת שיבת ציון בה רק מיעוט קטן מהעם שבו לארץ ובקושי הצליחו ליישב את האזורים שמוכרים לנו כ'גבול הירוק' וגם זאת ללא כל הנגב והגולן.

אם היינו זוכים להכיר טובה לקב"ה על הגאולה האחרונה ולזהות כראוי את יקרתו של היום הקדוש הזה (שהוא גדול וחשוב יותר מפסח וליל הסדר), שעליו ניבא ירמיה הנביא כך:
" לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-ה', אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ח כִּי אִם-חַי-ה', אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם" בוודאי היינו זוכים גם לראות שהמדינה עצמה (ראשיה ומוסדותיה) היו מתגאים בחלקם להיות התגשמות חזון הנביאים ולא מתביישים כלל בעובדה שהקב"ה בחר בנו מכל עם ונתן לנו ארץ מיוחדת זו כדי להגשים בה חיי רוח ישראלים מקוריים שיש בהם ברכה לכל העולם כולו וממילא גם איבנו היו משתכנעים שרק טובה תצמח להם מאת בורא העולם אם יסייעו לו בגאולת עמו.

לצערנו חסרון האמונה שהיה בין לומדי התורה בדורות האחרונים גרם לכך שכפרו בהשגחת ה' על עמו וחשבו כמו אחיהם החילוניים שלא מאת ה' היתה הגאולה אלא מעשה אנוש ואף חלילה מעשה שטן הוא, בכך גרמו לניתוק המדינה ממקור חייה שהינו הקישור להתגשמות הנבואות שכל הנוצרים והמוסלמים מכבדים והפכו את קיומנו במדינה למציאות ברת חלוף של 'כיבוש של עם זר ארץ לא להם' עם כל הצרות שנגרמות מכך.

לכן חובה גמורה יש לכל יהודי בעצמו (וכן ללמד כל שכניו ומשפחתו) שיום זה הינו יום קדוש מאד ומאת ה' היתה הגאולה ושליחיו בדור הזה לא היו משה ואהרון כי אם דוד בן גוריון וכל חבריו שמסרו נפשם וגופם לעזור לה' לגאול את עמו ובעזר ה' הצליחו בכך נגד כל הסיכויים כולם.

יום גאולה שמח לכל עם ישראל ולכל העולם כולו!

להשתחרר מהשיעבוד באמצעות מצה

מס' שאלות שעלו ביחס לאכילת מצה ואיסור חמץ בפסח:

האם כל הסיבה לאכילת המצות זה רק כי לא הספיקו להתפיח את הבצק, אם כן למה לא חיכו קצת עם היציאה עד שיתפח הבצק?

ראיתי שבנ"י אכלו את הפסח במצרים על מצות וזה קרה בלילה שלפני היציאה (שאז לא הספיקו להתפיח הבצק) אז המצה זה זכר ללילה שאכלו מצות או ליום שלא הספיק הבצק להחמיץ?

למה בכלל אוכלים מצות בפסח, ומה הבעיה לאכול חמץ?

תשובה

חג הפסח מסמל לנו כידוע את החירות, ולא רק מסמל אותה אלא גם נותן לנו כלים לסגל לעצמנו תודעה של חירות.

למרות שנראה שכולנו מסכימים בדעתנו שחירות זה דבר טוב וחיוני לבני האדם, מתברר שהטבע האנושי שלנו דווקא נוטה יותר להשתעבדות מאשר לחירות.

לכולנו יש הרגלים שעל פיהם אנו פועלים, כולנו עלולים גם (ברמה הפיזיולוגית הבסיסית) להשתעבד לסוגים שונים של 'התמכרויות' שזה בעצם הקצנה של הרגל ברמה כזו שחל שינוי במוח- פיזיולוגית וכימית, לצורה שבה רק מילוי ההרגל של ההתמכרות מספק אותו.

גם ברמה הסוציאלית- חברתית ולא רק האישית, בני האדם נוטים להעדיף לחיות בחברה עם מערכת חוקים ולא ב'חירות'. זה קורה לא רק בגלל החלטה מודעת שמטרתה להינצל  מאנרכיה, אלא זו תגובה אינסטינקטיבית לחלוטין. תבדקו למשל את 'חברת' הילדים והנוער: באופן טבעי יהיו שם 'מלך ומלכה' ובעלי מעמד 'נחות' המקיימים כולם את 'דרישות החברה'. התנהלות זאת וודאי איננה רק 'כדי למנוע אנרכיה' אלא זו ההתנהגות הטבעית של בני אדם.

הנטייה שלנו להשתעבד לרגיל והמוכר מוטבעת בנו בצורה יסודית כ"כ עד שאפילו אם ברור לאדם שההשתעבדות רעה לו, ושעדיף לו להשתחרר מההרגל הרע, הוא לא יצליח בכך ברוב המקרים- וימשיך לדבוק ברע למרות שבשכלו יבין איפה ה'טוב' ואיפה ה'רע'.

כך ניתן לראות אדם שמעשן סיגריות למרות שמבין שבכך פוגע בבריאותו (והרי ה'עיקר הבריאות'), וכן מצאנו יהודים רבים שהעדיפו לדבוק בגלות המוכרת ולא לעוזבה ולצאת למסע לכיוון הגאולה בארץ (כפי שהרחבתי על כך כאן).

מכיוון שהקדוש ברוך הוא מכיר את טבע האדם, ידע הוא שבטבעם בני ישראל לא ירצו להיגאל אם הדבר יהיה 'נתון לבחירתם', ויהיה להם זמן לבחור אם לצאת או לא, וללא כלים מיוחדים להעצמת החירות כולם יעדיפו להישאר במצרים.

מה היו ארבעת הכלים שבהם השתמש הקב"ה כדי לאפשר לבני ישראל, או לפחות לאותם שרצו בכך, להצליח להשתחרר מההרגל של גלות מצרים?

הם היו: פסח מצה מרור וחיפזון.

פסח- שחיטת ה'פרות הקדושות' – ההבנה שהאידיאלים שיצרתי לי (רק כהצדקה להרגלים הרעים) משעבדים אותי ושיש לבטל אותם ולהכיר שהרע הוא רע ואין לו שום הצדקה.

מצה- ההכרה שבשביל לחיות לא צריך יותר מקמח ומים, כל השאר זה מותרות שניתן לוותר עליהם וממילא אין להשתעבד להם.

מרור- להכיר במרירות שבשיעבוד ולומר 'די לא רוצה עוד'.

חיפזון- גם אם הצלחנו בסעיפים הקודמים אם לא מבצעים מייד שינוי מעשי בחיים, כל ההחלטות הטובות נמוגות להן וההרגל שב ומשתלט (לדוגמה אדם שהגיע למסקנה חד משמעית שהוא חייב להתחיל לעשות כושר כי מצבו הבריאותי חמור ורק כושר יצליח לשפר זאת, אם יאמר לעצמו 'זהו, ממחר אני עושה ריצה כל בוקר' בטוח שלא יעשה דבר מחר, השינוי יתקיים רק אצל מי שפשוט קם ויוצא מיידית לריצה ומוודא שיוכל בזמן כזה לעשות זאת גם למחרת).

בימינו, בליל הסדר אנו מציינים גם את ה'מצה' וגם את ה'חיפזון' באכילת המצה.

גם במצרים היו שתי סיבות לאכילת המצה- אחת בלילה כדי לבטא את האפשרות להתקיים מהמינימום ובכך להשתחרר מהשיעבוד ל'מותרות', ואחת כי 'לא הספיק הבצק להחמיץ' שכל כך הסמיכו את היציאה ממצרים לרגע שבו זה התאפשר עד שלא עברו ח"י רגעים בין זה לזה שהרי 'אילו התמהמהו יותר כבר לא היו יוצאים לעולם'.

מי שיפנים לעצמו את ארבעת היסודות של החירות בליל הסדר יוכל להשתמש בהם כדי להתגבר על כל השתעבדות להרגל רע ובכך לגאול עצמו בכל 'דור ודור' מחדש.

חג פסח כשר ושמח!

אילו היה שם לא היה נגאל

האם הבן הרשע באמת לא היה נגאל ממצריים כפי שכתוב בהגדה?

השאלה לא כול כך מובנת לי, הרי ידוע מאמר חז"ל שרק מיעוט (חמישית או אף פחות מכך מעם ישראל שבאותו הדור) אכן נגאלו ממצרים ולכן אין פלא שאדם שמגדיר עצמו כלא שייך לכל ההתעסקות סביב הסדר (וקרבן פסח) לא היה נגאל ממצרים שהרי זה היה התנאי ליציאה מהגלות, ההשתתפות בזביחת אלוהי מצרים ומריחת הדם על משקוף הבית, מי שלא נהג כך לא נגאל.

אולי מתמיה אותך המציאות שגם גאולה אלוקית ומובהקת כול כך כמו שהייתה במצרים לא הצליחה לשכנע את כל העם להשתתף בגאולה, אך גם זה עניין מפורסם- די לקרוא את התיאורים לגבי "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" כדי להבין שהמציאות היתה מורכבת ובכלל לא כולם היו שותפים להתלהבות מעזיבת 'סיר הבשר' של מצרים.

כפי שידוע לנו מההיסטוריה (ובעיקר ידוע לנו מהתהליך שעבר על עמנו בפתחה של הגאולה האחרונה) מעולם לא זכינו שכל העם ירצה להשתתף בתהליך הגאולה וממילא חוסר רצון זה גרם לכך שרבים לא נגאלו מצד אחד ולכך שהגאולה עצמה נפגעה מאידך.

דוגמאות:

במצרים: כאמור לעיל, על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" אמרו חז"ל שהכוונה שרק כחמישית (ואולי אף פחות מכך) יצאו ממצרים ואילו רוב העם לא רצו כלל לעזוב את כל העולם המוכר במצרים ולצאת למסע נדודים במדבר לעבר ארץ לא נודעת שלא ברור מה יש בה הם אכן לא נגאלו ואו שהמשיכו לחיות במצרים בהתבוללות גמורה או שפשוט מתו במכת בכורות כפי שמציע המדרש.

גם בין אותם שכן הצטרפו למסע היו רבים שבכל רגע של קושי בתהליך הגאולה בכו שהם 'רוצים לשוב למצרים וכל הגאולה הזו לא שווה כלום', בבכיות אלו אכן גרמו לכך שהגאולה התארכה מאד ובסוף יצאה חלושה מכפי שהיה רצון ה' במקור.

גם בזמן שיבת ציון מגלות בבל מתואר שרק 'דלת העם' עלו מבבל ונראה שהמצב היה חמור כ"כ עד שנאלץ הסופר להוסיף לחשבון העולים גם את הבהמות כדי 'לנפח' קצת את המספר:

"סו כָּל-הַקָּהָל, כְּאֶחָד--אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים.  סז מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה--שִׁבְעַת אֲלָפִים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת  שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה; וְלָהֶם, מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת--מָאתַיִם, וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  {ס}

סח גְּמַלִּים, אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה;  {ס}  חֲמֹרִים--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. "

על עליה זו אמרו חז"ל שראויים היו ישראל שייעשו להם ניסים כניסי מצרים אלא שגרם החטא (שהרוב העדיפו להשאר בגלות בבל) וגלות זו שבתחילתה נהנתה מתמיכה חזקה מצידו של כורש המלך הפכה לאפיזודה כמעט נשכחת בימי עמנו (לקח מעל 100 שנים עד שהיישוב היהודי בארץ הצליח ליצור מסגרת מבוססת דיה).

שוב פעם ראינו תהליך דומה מאד בעת הגאולה האחרונה, שלאחר הצהרת בלפור שאיפשר ועודד עליית כל היהודים לארץ ששוב החלה להיות פוריה לקראת בניה השבים אליה (1) , רק מעטים נענו לקריאה ובסוף לא רק שלא זכינו שתתמלא הארץ ביהודים הלכה היא והתמלאה בערבים שהם דווקא זיהו את פריחתה של הארץ והחלו לנהור אליה מכל מדבריות הסביבה. אחרי היהודים, גם השלטון הבריטי (בדומה למה שקרה גם עם הפרסים בימי כורש) הפנה עורף להצהרתו והחל להצר צעדי עליית היהודים עד שהגענו למצב הנורא שבימי השואה גם כשכבר 'רצו' גולי אירופה לעלות לארץ כבר נחסמה בפניהם הדרך לעשות כן וכך מאומה שמנתה בשנת  1939מס' שיא (2) של כ16 מליון יהודים  לא נגאלו משם אלא כמה מאות אלפים בלבד.

לכן אין להתפלא כלל על הנאמר בהגדה שהיו אנשים ש'לא היו נגאלים' שהרי יש כאן תיאור מדוייק מאד של ההסטוריה של עמנו.

האם זה סיבה לקרוא להם רשעים?

מסופר על ריש לקיש, שהיה אמורא ארצ-ישראלי, שהיה אומר שהוא 'שונא את היהודים הבבליים' (3) בגלל שהם גרמו לחורבן הגאולה של שיבת בבל וראה בהם את האחראים לכל האסונות שבאו על העם אחר כשלון שיבת ציון ובכללם מליוני הרוגים במלחמות עם היוונים והרומאים (ובימנו עשרות אלפי הרוגים במלחמות עם הערבים).

בבית שני (ובגאולה האחרונה) היה צורך לעזוב את הבית הנח בגלות ולעלות לבנות ארץ שוממה וחרבה, מי שלא היה מוכן לכך נותר בבבל וגרם לכך שגאולה זו לא צלחה (בבית שני), או לפחות התעכבה ובאה בקשיים גדולים (כבימנו). מצד זה וודאי מוטלת עליו אחריות רבה להשלכות החמורות של התנהלותו. אם מבינים את האחריות שיש לכל יהודי (בוודאי שיש הבדל בין מנהיג ציבור לאדם פרטי ובין מי שיכול לעלות בקלות למי שהדבר קשה לו יותר) להשתתף בפועל בגאולה ואת האחריות שיש לו לכל עיכוב בה, הכינוי 'רשע' שנאמר על המעכבים אותה מקבל משמעות עמוקה ורלוונטית הרבה יותר מאשר המושג המוכר של רשע- 'לא מקיים את הלכות השו"ע כראוי'. אומנם כמובן שבדיעבד לא נכנה חלילה את היהודים הקדושים שנרצחו בשואה על יהדותם 'רשעים' ח"ו שהרי לא במזיד נמנעו מלעלות לארץ וכן וודאי חזרו בתשובה על משגה זה בגטאות השונים והיו מוכנים לטוש כל רכושם ובלבד שתינתן להם האפשרות לעלות לארץ. האמירה הזו נועדה לאוזני האנשים החיים, אותם שיש בידם את היכולת להשתתף בגאולה ולחזק אותה בעלייתם לארץ או בחיזות היהודים בה לפחות ובכ"ז תשובתם הינה 'מה העבודה הזאת לכם?' לא רק לא עוזרים אלא אף מפריעים לגאולה, עליהם לדעת את אחריותם לגורלם ולגורל אחיהם שנפגעים ממעשיהם, אנשים כאלה וודאי מתאים להם כינוי גנאי זה.

-----

(1) במשך ימי הגלות הארוכים היתה הארץ מקוללת ולא נתנה כמעט פירות, לכן מעולם לא התקיים כאן יישוב רציני של נוכרים. כך מתאר מרק טווין את מראה הארץ בשנת 1867: "...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."

לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא (עמ' 126):

"...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."

(2) ראו כאן. באופן טבעי הקב"ה סידר שהן טבע הארץ יאפשר את הגאולה וכן חל ריבוי מדהים בעם באותו הזמן, אילו היינו זוכים לנצל שילוב זה כראוי וודאי שמצבנו כיום בארץ היה טוב לאין ערוך לעומת מצבנו (הטוב ב"ה) כיום

(3) יומא ט- ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה  לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו

האם מותר לאשכזני לאכול קטניות כשמתארח אצל ספרדי?

תשובה:

אדם שנוהג מנהג מחמיר כלשהו צריך לשמור המנהג גם כאשר נמצא בבית של אדם המקל באותו דין אלא אם כן הדבר עלול ליצור שנאה בין האנשים שאז עדיף לעבור על מנהג ולא על איסור התורה של שנאה בין יהודים.

פרוט הלכות 'מנהגים':

המשנה קובעת שכל אדם חייב לנהוג כמנהגי הוריו ומקום מושבו גם אם עבר באופן זמני למקום שיש בו מנהגים שונים. אומנם אם מנהגיו מחמירים מהמקום שאליו הגיע צריך לנהוג כמנהגו ולהחמיר ואילו אם מנהגו מקל ממנהג המקום שבו שוהה באופן זמני מותר לו להקל בצינעה בלבד ואילו בפרהסיא עליו להחמיר כבני המקום. כך למשל בני ארץ ישראל היוצאים לטיול קצר בחוץ לארץ לא צריכים לנהוג את 'יום טוב שני של גלויות' אך אסורים לחלל אותו בפרהסיא במקום שבו כל בני המקום מחוייבים לשמור את קדושת היום.

ממשיכה המשנה שאם המעבר למקום החדש היה על דעת להשתקע שם הרי שצריך לנהוג לגמרי כמקום שעובר אליו בין להחמיר ובין להקל ולא צריך עוד לנהוג כמנהגו הקדום.

מהו "המנהג של ארץ ישראל", כיצד יש בימנו מנהגים שונים באותו מקום?

על פי העקרונות שהתבארו לעיל טען הרב עובדיה ז"ל שכל האשכנזים (והתימנים וכו') שבאו לארץ ישראל חייבים לנהוג כ'מנהג המקום' שהוא למעשה הוראות השו"ע (הרב יוסף קארו גר בצפת והיה גדול הפוסקים בדורו ורוב יושבי הארץ קיבלו פסקיו בחייו) ואין מקום למנהגים שונים במקום אחד.

כאמור טענת הרב עובדיה מתבססת על דברים מפורשים בהלכה, וכן אילו היו דבריו מתקבלים, היו עשויים לשמש כגשר חזק לחיזוק האחדות בתוך עם ישראל וכן היו האשכנזים שפסיקתם מחמירה בדרך כלל נהנים משיטת הפסיקה המקלה יחסית של השו"ע.

אומנם נגד דברי הרב עובדיה טענו כל הפוסקים של העדות השונות של קהילות ישראל שהתקבצו בארץ את הטענה הבאה:

"מנהג מקום" המחייב את כל מי שבא לגור בו חייב להיות מנהג אחיד המשותף לכל תושבי המקום.  אומנם בא"י תמיד התקיימו קהילות שונות שייצגו את עדות ישראל שכל אחת תמכה בתרומות מיוחדות בנציגיה שזכו לגור בארץ הקודש.

עניין נוסף- האיסור לשנות ממנהג המקום נובע ביסודו מהרצון שלא לבלבל את בני המקום שלדידם מעשה מסויים אסור בהתנהגות של יהודי שנוהג התר בדבר זה. לאנשים רגילים שלא הורגלו בחינוך הפרולריסטי (כל אוכלוסיית העולם עד לפני כמה עשרות שנים), לראות יהודי 'דתי' שאומר שמותר לעשות מה שאבא ואמא וכל הקהילה אומרים שהוא אסור לחלוטין, היה עלול להיות מזיק מאד ליראת השמים הפשוטה שהתבססה בעיקר על ה'מסורת' ועל העובדה ש'כולם עושים כך אז גם אני אמשיך במנהג'.

אומנם בתקופה שהדפוס הפך להיות יותר זול וכך הופצו ספרי הלכה של עדות שונות בין עדות אחרות נהיה ברור לרוב עם ישראל שיש בעם מנהגים שונים ושמה שאסור לי מותר לבני עדה אחרת ולהפך, ואין בכך שום הצדקה לטעון ש'הכל שטויות והמצאות של רבנים מחמירים'.

בהצטרף שתי הסיבות (קיום מנהגים שונים בפועל בארץ ישראל וכן ההתרגלות שלנו לכך שיש מנהגים שונים) יחד דחו כל הפוסקים דברי הרב עובדיה וקבעו שאין שום הצדקה לכך שבימנו בן עדה אחת יצטרך לשנות מנהגו בגלל שנמצא במקום או אף בבית של בן עדה אחרת.

בימנו ברוב רובם של המקרים הספרדים עצמם יודעים שהאשכנזים מנועים מלאכול קטניות בפסח ולא יציעו מאכל כזה, וכן אם במקרה הציעו די באמירה "לצערי אני כאשכנזי לא יכול לאכול קטניות למרות שברור לך שהייתי שמח מאד לאכול מהמעדנים שלך" כדי למנוע כל פגיעה במארחים הספרדים שמן הסתם יסתפקו בהתנצלות על כך שכמעט הכשילו אותך באכילת דבר האסור לפי מנהגך בצירוף של 'השתתפות בצערך על החומרה והבדיחה שבגלל זה הם קמים לסליחות כל אלול'. לכן אין כל הצדקה במקרים הרגילים לבטל מנהגי אבות בגלל ביקור אצל חבר או בן משפחה הנוהג התר בדבר מה בימנו.

עם זאת כפי שכתבתי לעיל יש לנו הוראה של הגרש"ז אוירבך זצ"ל שקבע שלעולם אין להחמיר בעניין שהוא רק מדרבנן אם כתוצאה מכך תיווצר שנאה בין יהודים שהרי זה עניין שאיסורו מדאו' וגורם לחורבן חלילה לכן באותם מקרים יוצאי דופן ביותר שהמארח לא מוכן בשום פנים להתחשב במנהגיך השונים ועלול להגיע לשנאה כלפיך או כלפי התורה ניתן להקל ולאכול ממאכלו אם הוא אכן כשר מעיקר הדין ורק חומרה מונעת את אכילתו.

1 עדיין ניתן לשמוע טענות שעולות כתוצאה מבילבולים דומים גם בימנו, כאשר אדם שהתחנך על מנהג מחמיר מגלה שיש מנהג מקל ומתחיל לכעוס ש'עבדו עליו וסתם אסרו לו משהו שבעצם הוא מותר'.

הכשרת כלי זכוכית לפסח

האם צלחות מזכוכית ניתן להשתמש בהם גם בחמץ וגם בפסח?

תשובה:

יש הבדל מאד גדול בין מנהגי האשכנזים לספרדים בשאלה זו

לפי פסיקת הרמ"א יש להחמיר בכלי זכוכית להתייחס אליהם כמו שמתייחסים לחרס כלומר שזה חומר שבולע לתוכו את החומרים הנוזליים שבאים איתו במגע ואז פולט חלק מהם לנוזלים הבאים שנוגעים בו, תכונה זו (שפולט רק חלקית את בליעתו) לא מאפשרת להכשיר את כלי החרס ואם למשל בלע נוזל בשרי יישאר תמיד בדין בשרי, וחוששים שתמיד ממשיך לפלוט טעם בשרי. וכן אם בלע נוזל 'חמץ' יישאר תמיד בדין כלי חמץ ויאסור בפסח מזון שיגע בו כשהוא חם ולח.

כאמור לפי הרמ"א כן הדין גם בכלי זכוכית ולכן אין אפשרות להשתמש בכלי זכוכית שאכלו בהם חמץ, בפסח.

לפי פסיקת השו"ע כלי זכוכית אינם בולעים כלל ולכן גם לא יכולים לפלוט שום טעם למזון אחר. מכיוון שכך, ניתן לשיטתו לאכול באותה צלחת זכוכית מזון חלבי מיד לאחר שנשטף (אין צורך בהגעלה) משאריות מזון בשרי שהיה בו וכן ניתן לאכול מזון כשר לפסח גם אם בשאר השנה אוכלים בו חמץ גמור.

בימנו יש בין הפוסקים האשכנזים שטוענים שבכלי הפיירקס שלנו ניתן לקבל את פסיקת השו"ע גם לאשכנזים שהרי פסק הרמ"א המחמיר נאמר בכלי זכוכית שבזמנו בלבד ואילו המציאות מורה שאכן הזכוכית שלנו- פיירקס לא בולעת שום חומר אפילו אם מבשלים בה (ובכך גם שונה מזכוכית רגילה הפוקעת בשעת בישול). ואם כן יש לפסוק בה כפסק השו"ע גם לאשכנזים. טענתם מסתברת ובהחלט ניתן להקל כשיטה זו בכל ימי השנה בכלל וכן בפסח אם כי בפסח רגילים להחמיר יותר.