איסור מלאכה בחול המועד

האם אסור לעשות מלאכה בחול המועד? איך זה שכולם מתנהלים כרגיל בימים אלו?

תשובה:

במסכת חגיגה הובאו מספר דרשות של חז"ל שמהן נראה שיש איסור מהתורה לעשות מלאכה בחול המועד (אך מלאכת אוכל נפש מותרת כביו"ט).

יש מהראשונים שפסקו דרשות אלו להלכה ונראה שכך סבר גם השו"ע.

נגד פסיקה זו העלו כבר הראשונים מספר קושיות:

א: בתלמוד הירושלמי מסופר שבתחילה היה אסור לעשות מלאכה בחוה"מ אבל אז ראו חכמים שימים אלו במקום להיות מנוצלים ללימוד תורה ותפילה הפכו לימים של בטלה וקלות ראש שנגרמה לעם עקב הבטלה הארוכה ממלאכה, מכיוון שכך אמרו חכמים "מוטב שיעשו מלאכה מועילה ולא יתבטלו בדברי הבל" מכאן נראה שהאיסור היה רק תקנה מדרבנן לצורך לימוד תורה שהרי לא ייתכן שחכמים היו מתירים איסור תורה רק בגלל שהאיסור גרם ל'בטלנות' אצל העם.

ב: להלכה מצאנו מקרים רבים במסכת מועד קטן (מהתלמוד הבבלי) בהם התירו חכמים לעשות מלאכה בחול המועד לאנשים שונים גם במקרים שזה נצרך רק למנוע נזק כספי, מצד שני ברור לנו שאסור לעבור על איסור תורה רק כדי לחסוך כסף, מזה נראה שאיסור המלאכה בחוה"מ אינו מהתורה אלא הינו רק תקנה מדרבנן (בתקנות דרבנן אנו רגילים שלא תיקנו איסור במקום הפסד מרובה או דבר לא שכיח).

מכח קושיות אלו פסקו חלק מהראשונים שאכן איסור מלאכה בחוה"מ הינו רק תקנה דרבנן ותקנה זו מצומצמת למצבים בהם לא נגרם נזק לאדם עקב ההימנעות ממלאכה. את כל הדרשות שבמסכת חגיגה שמהן נראה שהאיסור מהתורה דחו ראשונים אלו בטענה שהן רק 'אסמכתא' ולא דרשות גמורות שמחייבות להלכה.

גישה משלבת:

גישה נוספת שהובאה בראשונים הציעה רעיון 'היברידי' לפי גישה זו ייסוד איסור המלאכה הינו מהתורה אבל בניגוד לשאר איסורי התורה שבהם גבולות האיסור ניתנו למשה רבנו מ'סיני', איסור זה מראש ניתן עם ההגדרה שהוא אוסר רק 'מה שחכמי כל דור יחליטו לאסור בדורם'. לפי זה מה שאסור לעשות אסור מהתורה אך בכ"ז נתון הכח בידי חכמי הדור להחליט שזה יהיה מותר.

הבעיות בגישה זו הן:

א: המנגנון שמתואר כאן סותר את כל מה שידוע לנו על ההבדל שבין 'דאוריתא' ל'דרבנן'

ב: לא ברור כלל לפי איזה כללים אמורים חכמי כל דור להחליט מה אסור ומה מותר וממלא כיצד נוכל לדעת מה ההלכה בימנו.

הצעה חדשה:

נתמקד בדרשה שהובאה במסכת מועד קטן:

אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד? שנאמר {דברים טז-יד} "ושמחת בחגך", בחגך ולא באשתך.  עולא אמר מפני הטורח. 

רש"י

 דאין מערבין שמחה בשמחה. כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה: מפני הטורח. ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור: 

שתי סיבות יש לאיסור החתונה בחול המועד:

א: כדי שיוכל להיות מרוכז בשמחת החג בלבד, לריכוז זה מפריעה אפילו שמחה אחרת.

ב: אסור לטרוח בחוה"מ ובנישואין יש רמת טרחה שאסורה.

משני טעמים אלו ניתן לדעתי ללמוד את המקור, הגדרים והתכלית של 'איסור' המלאכה בחוה"מ .

שילוב שתי הסיבות שלעיל מביא אותנו להבנה שבחול המועד התורה לא אסרה מלאכה אלא חייבה להיות מרוכזים בשמחת החג ולהמנע מכל טרדה שעלולה להפריע לשמחה זו.

אז מה מותר ומה אסור לעשות בחוה"מ?

מההגדרה שלעיל נוכל להבין למה כאשר מגיע לאדם נזק בחוה"מ מותר לו לעשות מלאכה כדי להסירו, הרי כל עוד הנזק קיים הוא יהיה טרוד ולא ישמח בשמחת החג אם כן התורה מחייבת אותו לעשות המלאכה ולהסיר הטרדה. אולם אם נזק זה קל הוא ויכול אדם רגיל להסירו מדעתו בלא טורח המלאכה עליו לעשות זאת בלי להתבטל משמחת החג.

לסיכום- כל דבר שמטריד את האדם משמחת החג ניתן להסירו גם בעשיית מלאכה. בנוסף פשוט שמותר לעשות מלאכה לצורך שמחת החג.

בנוסף אדם שמבזבז את זמנו על דברים שליליים עדיף שיעשה מלאכה מועילה כלשהי בחוה"מ מאשר שיתבטל (הרי ממילא אינו מרוכז בשמחת החג).

לסיכום: כל מה שנצרך לעשות לצורך שמחת החג ובכלל זה כדי שלא תהיה טרוד בדברים שיפריעו את השמחה מותר לעשות בחוה"מ.

מהי אותה "שמחת החג" וכיצד משיגים אותה?

לצערי עיקר הספרות ההלכתית שלנו נסובה סביב השאלה של יצירת המסגרת לשמחה זו, כלומר מתי אסור לעשות מלאכה ולא בשאלה המהותית "מה כן לעשות בזמן הפנאי של חוה"מ?"

כפי שהבאתי לעיל, כבר בימי חז"ל שאלה זו עלתה בצורה חריפה עד שחכמי הירושלמי הכריעו שבני דורם לא מסוגלים לשמור על הריכוז של 'שמחה של מצווה' במשך כל ימי חוה"מ. בסיפור שם מופיע שראו ש'במקום ללמוד תורה' הם 'אוכלים ופוחזים'. מכאן נוכל ללמוד שהאופי של שמחת המועד אמור להיות פניות ללימוד תורה, דבר שהיה בלתי אפשרי בימי החול הרגילים בהם היו עובדים מ'צאת החמה עד צאת הנשמה' ולא עניין של 'אכילה ושתיה של פחזות'. מצד שני ידוע גם שיש עניין להרבות בסעודות בחג ולשמוח ב'בשר ויין'. אם כן נראה שצריך להיות שילוב של שמחה גשמית שתהיה משולבת בעניינים רוחניים, הצורה הפשוטה של 'עניינים רוחניים' זה כמובן לימוד תורה אך בנוסף על כך מוסיף הרמב"ם גם את העיסוק בגמ"ח:

        "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים

         האומללים, שנאמר (בתורה): "והלוי והגר והיתום וגו'". אבל מי שנועל דלתי חצרו

         ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו

         שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו".

וכך כתב בהלכות מגילה:

"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."

בימנו הוסיפו הפוסקים גם את עניין החיבור לארץ ישראל (טיולי חג) כביטוי ראוי לשמחת החג. אם נתבונן בתורה נראה שקישור זה הגיוני בהחלט שהרי לכל חג יש בתורה גם קישור חקלאי שמתבטא בטבע של ארץ ישראל, לכן אין מתאים מלצאת ולשמוח בחג בארץ הטובה שנתן לנו ה' שדווקא בה ובאקלימה יש משמעות למצוות התורה ובכללם לחגים.

אילו היה שם לא היה נגאל

האם הבן הרשע באמת לא היה נגאל ממצריים כפי שכתוב בהגדה?

השאלה לא כול כך מובנת לי, הרי ידוע מאמר חז"ל שרק מיעוט (חמישית או אף פחות מכך מעם ישראל שבאותו הדור) אכן נגאלו ממצרים ולכן אין פלא שאדם שמגדיר עצמו כלא שייך לכל ההתעסקות סביב הסדר (וקרבן פסח) לא היה נגאל ממצרים שהרי זה היה התנאי ליציאה מהגלות, ההשתתפות בזביחת אלוהי מצרים ומריחת הדם על משקוף הבית, מי שלא נהג כך לא נגאל.

אולי מתמיה אותך המציאות שגם גאולה אלוקית ומובהקת כול כך כמו שהייתה במצרים לא הצליחה לשכנע את כל העם להשתתף בגאולה, אך גם זה עניין מפורסם- די לקרוא את התיאורים לגבי "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" כדי להבין שהמציאות היתה מורכבת ובכלל לא כולם היו שותפים להתלהבות מעזיבת 'סיר הבשר' של מצרים.

כפי שידוע לנו מההיסטוריה (ובעיקר ידוע לנו מהתהליך שעבר על עמנו בפתחה של הגאולה האחרונה) מעולם לא זכינו שכל העם ירצה להשתתף בתהליך הגאולה וממילא חוסר רצון זה גרם לכך שרבים לא נגאלו מצד אחד ולכך שהגאולה עצמה נפגעה מאידך.

דוגמאות:

במצרים: כאמור לעיל, על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" אמרו חז"ל שהכוונה שרק כחמישית (ואולי אף פחות מכך) יצאו ממצרים ואילו רוב העם לא רצו כלל לעזוב את כל העולם המוכר במצרים ולצאת למסע נדודים במדבר לעבר ארץ לא נודעת שלא ברור מה יש בה הם אכן לא נגאלו ואו שהמשיכו לחיות במצרים בהתבוללות גמורה או שפשוט מתו במכת בכורות כפי שמציע המדרש.

גם בין אותם שכן הצטרפו למסע היו רבים שבכל רגע של קושי בתהליך הגאולה בכו שהם 'רוצים לשוב למצרים וכל הגאולה הזו לא שווה כלום', בבכיות אלו אכן גרמו לכך שהגאולה התארכה מאד ובסוף יצאה חלושה מכפי שהיה רצון ה' במקור.

גם בזמן שיבת ציון מגלות בבל מתואר שרק 'דלת העם' עלו מבבל ונראה שהמצב היה חמור כ"כ עד שנאלץ הסופר להוסיף לחשבון העולים גם את הבהמות כדי 'לנפח' קצת את המספר:

"סו כָּל-הַקָּהָל, כְּאֶחָד--אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים.  סז מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה--שִׁבְעַת אֲלָפִים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת  שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה; וְלָהֶם, מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת--מָאתַיִם, וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  {ס}

סח גְּמַלִּים, אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה;  {ס}  חֲמֹרִים--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. "

על עליה זו אמרו חז"ל שראויים היו ישראל שייעשו להם ניסים כניסי מצרים אלא שגרם החטא (שהרוב העדיפו להשאר בגלות בבל) וגלות זו שבתחילתה נהנתה מתמיכה חזקה מצידו של כורש המלך הפכה לאפיזודה כמעט נשכחת בימי עמנו (לקח מעל 100 שנים עד שהיישוב היהודי בארץ הצליח ליצור מסגרת מבוססת דיה).

שוב פעם ראינו תהליך דומה מאד בעת הגאולה האחרונה, שלאחר הצהרת בלפור שאיפשר ועודד עליית כל היהודים לארץ ששוב החלה להיות פוריה לקראת בניה השבים אליה (1) , רק מעטים נענו לקריאה ובסוף לא רק שלא זכינו שתתמלא הארץ ביהודים הלכה היא והתמלאה בערבים שהם דווקא זיהו את פריחתה של הארץ והחלו לנהור אליה מכל מדבריות הסביבה. אחרי היהודים, גם השלטון הבריטי (בדומה למה שקרה גם עם הפרסים בימי כורש) הפנה עורף להצהרתו והחל להצר צעדי עליית היהודים עד שהגענו למצב הנורא שבימי השואה גם כשכבר 'רצו' גולי אירופה לעלות לארץ כבר נחסמה בפניהם הדרך לעשות כן וכך מאומה שמנתה בשנת  1939מס' שיא (2) של כ16 מליון יהודים  לא נגאלו משם אלא כמה מאות אלפים בלבד.

לכן אין להתפלא כלל על הנאמר בהגדה שהיו אנשים ש'לא היו נגאלים' שהרי יש כאן תיאור מדוייק מאד של ההסטוריה של עמנו.

האם זה סיבה לקרוא להם רשעים?

מסופר על ריש לקיש, שהיה אמורא ארצ-ישראלי, שהיה אומר שהוא 'שונא את היהודים הבבליים' (3) בגלל שהם גרמו לחורבן הגאולה של שיבת בבל וראה בהם את האחראים לכל האסונות שבאו על העם אחר כשלון שיבת ציון ובכללם מליוני הרוגים במלחמות עם היוונים והרומאים (ובימנו עשרות אלפי הרוגים במלחמות עם הערבים).

בבית שני (ובגאולה האחרונה) היה צורך לעזוב את הבית הנח בגלות ולעלות לבנות ארץ שוממה וחרבה, מי שלא היה מוכן לכך נותר בבבל וגרם לכך שגאולה זו לא צלחה (בבית שני), או לפחות התעכבה ובאה בקשיים גדולים (כבימנו). מצד זה וודאי מוטלת עליו אחריות רבה להשלכות החמורות של התנהלותו. אם מבינים את האחריות שיש לכל יהודי (בוודאי שיש הבדל בין מנהיג ציבור לאדם פרטי ובין מי שיכול לעלות בקלות למי שהדבר קשה לו יותר) להשתתף בפועל בגאולה ואת האחריות שיש לו לכל עיכוב בה, הכינוי 'רשע' שנאמר על המעכבים אותה מקבל משמעות עמוקה ורלוונטית הרבה יותר מאשר המושג המוכר של רשע- 'לא מקיים את הלכות השו"ע כראוי'. אומנם כמובן שבדיעבד לא נכנה חלילה את היהודים הקדושים שנרצחו בשואה על יהדותם 'רשעים' ח"ו שהרי לא במזיד נמנעו מלעלות לארץ וכן וודאי חזרו בתשובה על משגה זה בגטאות השונים והיו מוכנים לטוש כל רכושם ובלבד שתינתן להם האפשרות לעלות לארץ. האמירה הזו נועדה לאוזני האנשים החיים, אותם שיש בידם את היכולת להשתתף בגאולה ולחזק אותה בעלייתם לארץ או בחיזות היהודים בה לפחות ובכ"ז תשובתם הינה 'מה העבודה הזאת לכם?' לא רק לא עוזרים אלא אף מפריעים לגאולה, עליהם לדעת את אחריותם לגורלם ולגורל אחיהם שנפגעים ממעשיהם, אנשים כאלה וודאי מתאים להם כינוי גנאי זה.

-----

(1) במשך ימי הגלות הארוכים היתה הארץ מקוללת ולא נתנה כמעט פירות, לכן מעולם לא התקיים כאן יישוב רציני של נוכרים. כך מתאר מרק טווין את מראה הארץ בשנת 1867: "...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."

לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא (עמ' 126):

"...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."

(2) ראו כאן. באופן טבעי הקב"ה סידר שהן טבע הארץ יאפשר את הגאולה וכן חל ריבוי מדהים בעם באותו הזמן, אילו היינו זוכים לנצל שילוב זה כראוי וודאי שמצבנו כיום בארץ היה טוב לאין ערוך לעומת מצבנו (הטוב ב"ה) כיום

(3) יומא ט- ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה  לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו

האם מותר לאשכזני לאכול קטניות כשמתארח אצל ספרדי?

תשובה:

אדם שנוהג מנהג מחמיר כלשהו צריך לשמור המנהג גם כאשר נמצא בבית של אדם המקל באותו דין אלא אם כן הדבר עלול ליצור שנאה בין האנשים שאז עדיף לעבור על מנהג ולא על איסור התורה של שנאה בין יהודים.

פרוט הלכות 'מנהגים':

המשנה קובעת שכל אדם חייב לנהוג כמנהגי הוריו ומקום מושבו גם אם עבר באופן זמני למקום שיש בו מנהגים שונים. אומנם אם מנהגיו מחמירים מהמקום שאליו הגיע צריך לנהוג כמנהגו ולהחמיר ואילו אם מנהגו מקל ממנהג המקום שבו שוהה באופן זמני מותר לו להקל בצינעה בלבד ואילו בפרהסיא עליו להחמיר כבני המקום. כך למשל בני ארץ ישראל היוצאים לטיול קצר בחוץ לארץ לא צריכים לנהוג את 'יום טוב שני של גלויות' אך אסורים לחלל אותו בפרהסיא במקום שבו כל בני המקום מחוייבים לשמור את קדושת היום.

ממשיכה המשנה שאם המעבר למקום החדש היה על דעת להשתקע שם הרי שצריך לנהוג לגמרי כמקום שעובר אליו בין להחמיר ובין להקל ולא צריך עוד לנהוג כמנהגו הקדום.

מהו "המנהג של ארץ ישראל", כיצד יש בימנו מנהגים שונים באותו מקום?

על פי העקרונות שהתבארו לעיל טען הרב עובדיה ז"ל שכל האשכנזים (והתימנים וכו') שבאו לארץ ישראל חייבים לנהוג כ'מנהג המקום' שהוא למעשה הוראות השו"ע (הרב יוסף קארו גר בצפת והיה גדול הפוסקים בדורו ורוב יושבי הארץ קיבלו פסקיו בחייו) ואין מקום למנהגים שונים במקום אחד.

כאמור טענת הרב עובדיה מתבססת על דברים מפורשים בהלכה, וכן אילו היו דבריו מתקבלים, היו עשויים לשמש כגשר חזק לחיזוק האחדות בתוך עם ישראל וכן היו האשכנזים שפסיקתם מחמירה בדרך כלל נהנים משיטת הפסיקה המקלה יחסית של השו"ע.

אומנם נגד דברי הרב עובדיה טענו כל הפוסקים של העדות השונות של קהילות ישראל שהתקבצו בארץ את הטענה הבאה:

"מנהג מקום" המחייב את כל מי שבא לגור בו חייב להיות מנהג אחיד המשותף לכל תושבי המקום.  אומנם בא"י תמיד התקיימו קהילות שונות שייצגו את עדות ישראל שכל אחת תמכה בתרומות מיוחדות בנציגיה שזכו לגור בארץ הקודש.

עניין נוסף- האיסור לשנות ממנהג המקום נובע ביסודו מהרצון שלא לבלבל את בני המקום שלדידם מעשה מסויים אסור בהתנהגות של יהודי שנוהג התר בדבר זה. לאנשים רגילים שלא הורגלו בחינוך הפרולריסטי (כל אוכלוסיית העולם עד לפני כמה עשרות שנים), לראות יהודי 'דתי' שאומר שמותר לעשות מה שאבא ואמא וכל הקהילה אומרים שהוא אסור לחלוטין, היה עלול להיות מזיק מאד ליראת השמים הפשוטה שהתבססה בעיקר על ה'מסורת' ועל העובדה ש'כולם עושים כך אז גם אני אמשיך במנהג'.

אומנם בתקופה שהדפוס הפך להיות יותר זול וכך הופצו ספרי הלכה של עדות שונות בין עדות אחרות נהיה ברור לרוב עם ישראל שיש בעם מנהגים שונים ושמה שאסור לי מותר לבני עדה אחרת ולהפך, ואין בכך שום הצדקה לטעון ש'הכל שטויות והמצאות של רבנים מחמירים'.

בהצטרף שתי הסיבות (קיום מנהגים שונים בפועל בארץ ישראל וכן ההתרגלות שלנו לכך שיש מנהגים שונים) יחד דחו כל הפוסקים דברי הרב עובדיה וקבעו שאין שום הצדקה לכך שבימנו בן עדה אחת יצטרך לשנות מנהגו בגלל שנמצא במקום או אף בבית של בן עדה אחרת.

בימנו ברוב רובם של המקרים הספרדים עצמם יודעים שהאשכנזים מנועים מלאכול קטניות בפסח ולא יציעו מאכל כזה, וכן אם במקרה הציעו די באמירה "לצערי אני כאשכנזי לא יכול לאכול קטניות למרות שברור לך שהייתי שמח מאד לאכול מהמעדנים שלך" כדי למנוע כל פגיעה במארחים הספרדים שמן הסתם יסתפקו בהתנצלות על כך שכמעט הכשילו אותך באכילת דבר האסור לפי מנהגך בצירוף של 'השתתפות בצערך על החומרה והבדיחה שבגלל זה הם קמים לסליחות כל אלול'. לכן אין כל הצדקה במקרים הרגילים לבטל מנהגי אבות בגלל ביקור אצל חבר או בן משפחה הנוהג התר בדבר מה בימנו.

עם זאת כפי שכתבתי לעיל יש לנו הוראה של הגרש"ז אוירבך זצ"ל שקבע שלעולם אין להחמיר בעניין שהוא רק מדרבנן אם כתוצאה מכך תיווצר שנאה בין יהודים שהרי זה עניין שאיסורו מדאו' וגורם לחורבן חלילה לכן באותם מקרים יוצאי דופן ביותר שהמארח לא מוכן בשום פנים להתחשב במנהגיך השונים ועלול להגיע לשנאה כלפיך או כלפי התורה ניתן להקל ולאכול ממאכלו אם הוא אכן כשר מעיקר הדין ורק חומרה מונעת את אכילתו.

1 עדיין ניתן לשמוע טענות שעולות כתוצאה מבילבולים דומים גם בימנו, כאשר אדם שהתחנך על מנהג מחמיר מגלה שיש מנהג מקל ומתחיל לכעוס ש'עבדו עליו וסתם אסרו לו משהו שבעצם הוא מותר'.

הכשרת כלי זכוכית לפסח

האם צלחות מזכוכית ניתן להשתמש בהם גם בחמץ וגם בפסח?

תשובה:

יש הבדל מאד גדול בין מנהגי האשכנזים לספרדים בשאלה זו

לפי פסיקת הרמ"א יש להחמיר בכלי זכוכית להתייחס אליהם כמו שמתייחסים לחרס כלומר שזה חומר שבולע לתוכו את החומרים הנוזליים שבאים איתו במגע ואז פולט חלק מהם לנוזלים הבאים שנוגעים בו, תכונה זו (שפולט רק חלקית את בליעתו) לא מאפשרת להכשיר את כלי החרס ואם למשל בלע נוזל בשרי יישאר תמיד בדין בשרי, וחוששים שתמיד ממשיך לפלוט טעם בשרי. וכן אם בלע נוזל 'חמץ' יישאר תמיד בדין כלי חמץ ויאסור בפסח מזון שיגע בו כשהוא חם ולח.

כאמור לפי הרמ"א כן הדין גם בכלי זכוכית ולכן אין אפשרות להשתמש בכלי זכוכית שאכלו בהם חמץ, בפסח.

לפי פסיקת השו"ע כלי זכוכית אינם בולעים כלל ולכן גם לא יכולים לפלוט שום טעם למזון אחר. מכיוון שכך, ניתן לשיטתו לאכול באותה צלחת זכוכית מזון חלבי מיד לאחר שנשטף (אין צורך בהגעלה) משאריות מזון בשרי שהיה בו וכן ניתן לאכול מזון כשר לפסח גם אם בשאר השנה אוכלים בו חמץ גמור.

בימנו יש בין הפוסקים האשכנזים שטוענים שבכלי הפיירקס שלנו ניתן לקבל את פסיקת השו"ע גם לאשכנזים שהרי פסק הרמ"א המחמיר נאמר בכלי זכוכית שבזמנו בלבד ואילו המציאות מורה שאכן הזכוכית שלנו- פיירקס לא בולעת שום חומר אפילו אם מבשלים בה (ובכך גם שונה מזכוכית רגילה הפוקעת בשעת בישול). ואם כן יש לפסוק בה כפסק השו"ע גם לאשכנזים. טענתם מסתברת ובהחלט ניתן להקל כשיטה זו בכל ימי השנה בכלל וכן בפסח אם כי בפסח רגילים להחמיר יותר.