בדיקת עלים מתולעים: כרוב, חסה, כיצד עושים?
התורה אסרה לאכול את השרצים והחרקים השונים שעלולים להיות במיני מזונות שונים ואיסורם חמור משל אכילת חזיר וכד'.
לשמחתנו איסור זה לא אמור להגביל אותנו שהרי באופן טבעי (למעט אצל תושבי המזרח הרחוק) בני אדם נמנעים מעצמם מלאכול יצורים אלו.
מדוע אם כן התורה אוסרת לאכול משהו שממילא לא רצינו לאכול?
בחינה של ניסוח האיסור בתורה מגלה דבר מפתיע:
בניגוד לשאר איסורי אכילה בהם הניסוח "לא תאכל" לגבי השרצים הציווי הינו בלשון "אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת נַפְשׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשּׁרֵץ; וְלא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם; כִּי אֲנִי ה', אֱלקיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי..."
מה משמעות הבדל זה?
תחילה נברר מה הכוונה 'לא לשקץ הנפש'
חכמינו ז"ל הבינו שבכלל איסור זה הוא גם אכילת שאר דברים מאוסים, ויתר מכך, גם עשיית דברים מאוסים, וכלשון הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הל' כט-לא): "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם וכו', וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם', והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו...".
הדין שאסור לאכול מהתורה דברים מאוסים מוזר מאד שהרי להלכה כל איסור אכילה שאכלו שלא כדרך הנאתו (כגון שעירב בו חומר מר) איננו אסור עוד באכילה מהתורה וכך נוהגים בהכנת תרופות וכד'. כיצד אם כן אוסרת התורה דבר שאין בו הנאה?
שאלה נוספת העולה מדיני השרצים הינה שלהלכה "תולעת שלא שרצה [על הארץ] מותר לאוכלה"
אם בשר התולעת הינו חומר האסור באכילה מה זה משנה אם היה על הארץ או לא?
את התשובה לשתי השאלות הנ"ל ניתן למצוא בסיפור הבא:
מסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל שפעם שאל אותו הנסיך איך אתם יש לכם דינים שאינם מתיישבים על פי השכל וההגיון ואין להם טעם, שהרי אצליכם תולעת שפירשה מן הפרי יש לה דין שרץ השורץ על הארץ וחייבים עליה כמה מלקיות ואם לא פירשה מן הפרי חשובה היא כהפרי ואינה אסורה ואיך השכל יסבול דבר זה, שלכאורה מה נשתנה גוף התולעת ברגע זו שפירשה?
כששמע הרב את שאלתו לקח מעל השולחן כף ריקה ואמר לנסיך שירוק בתוכה וירק הנסיך בתוכה ותיכף ומיד אמר לו הרב שיחזר את הרוק לתוך פיו. אך הנסיך מיאן בטענה שזה מאוס עליו.
אמר לו הרב מדוע הרוק מאוס עליך והרי ברגע זה הרוק היה בתוך פיך ומה נשתנה בהיותו בתוך הכף? השיב לו הנסיך שברגע שהרוק פרש מפיו נעשה מאוס עליו ואז אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר שכן הדבר בענין התולעת שכל זמן שהיא בתוך הפרי כיון שלא פירשה אינה נמאסת אך כיון שפירשה אפילו ברגע אחד נמאסת ולכן היא אסורה.
כלומר התורה לא אסרה עלינו את אכילת השרצים למרות שהם מאוסים אלא בגלל מאיסותם! ממילא גם יכלו חז"ל להרחיב האיסור לעוד דברים שממאיסים את הנפש וכן ניתן לתת הסבר להבדל בין תולעת שפירשה מהפרי לבין אחת שתמיד היתה בתוכו.
מה ההבדל בין ההסברים?
לפי ההבנה האומרת שהתורה אסרה אכילת בשר תולעים למרות מאיסותם הרי שלא אכפת לנו ממצבו הנפשי של האוכל בעת האכילה וברגע שנכנס בשר תולעת לפיו הרי זה איסור חמור בכל מקרה, בין נהנה באכילתו ובין שלא (וזה לא נכון להלכה...)
לעומת זאת אם מבינים שהאיסור הינו להמאיס הנפש אזי חייב להיות מודעות לאדם האוכל לכך שאוכל דבר מאוס, שזה מה שיוצר אצלו את 'שיקוץ נפשו'.
המשמעות ההלכתית של הדברים לעיל הינה, שרק אם ידוע לאדם שבמאכל שאוכל יש תולעים אז המאכל אסור ואילו אם הדבר לא ידוע לו אז גם אם יש שם תולעים המאכל מותר (ק"ו ממצב שיודע שיש תולעת רק שהיא 'לא פירשה'). כמובן שהידיעה יכולה להיות בין ע"י ראיית עיניו ובין שיודע כי סיפרו לו (אנשים שמאמין להם) שיש במאכל זה תולעים, המיאוס והאיסור יהי בשני המקרים.
המשמעות המעשית:
מאכל שאדם ראה שהיה בו תולעים וודאי אסור לאוכלו ללא שמנקה אותו היטב ומוציא את כל השרצים ממנו.
מאכל שמוחזק בנגיעות, כלומר ברוב המקרים יש בו תולעים צריך לבודקו לפני האכילה. דבר זה תלוי כמובן בעונת השנה ובתנאי שימור של המזון.
מאכל שלא מוחזק בנגיעות ניתן לאוכלו בלא בדיקה ורק אם ניכר לעין סימני התלעה כגון נקבים במזון וקורי תולעים חובה לבדוק המזון טרם אכילתו.
מזון שיש בו יצורים מיקרוסקופיים שלא ניכרים לעין רגילה מותר באכילה לכל הדעות.
ירקות שמומחים טוענים שהם מוחזקים בנגיעות
מזון שאדם רגיל לא מבחין בנגיעותם מותר כמבואר לעיל באכילה מצד שני אמרנו שידיעת האדם שהמזון נגוע נחשבת כאילו ראה התולעים בעצמו, ידיעה זו יכולה להגיע גם ממומחים שסומך עליהם.
ע"כ: כל מזון שידוע עליו שמוחזק בנגיעות יש חובה לבדוק היטב שאינו נגוע, אם הבדיקה הצליחה להוציא מליבו את החשש שבאכילתו המזון יאכל גם תולעים הרי שהמזון חוזר להיתרו ויכול לאוכלו על סמך בדיקתו.
